"בחוקותיי": הברית החדשה לנוצרים בלבד?

אילוסטרציה (צילום: שאטרסטוק)

אחד מסממני הגבולות שכל יהודי מוסר נפש עליו זה החיבור עם הנצרות, עד עצם היום הזה (ואף נחקק על זה חוק) מיסיון היא עבירה, וכאשר נראים נציגי המיסיון באוזרים יהודיים מחלקים חומרי נצרות באופן ספונטני יהודים מסלקים אותם בבושת פנים ובמסירות נפש.

מה כל כך קשה לנו עם הנוצרים? על מנת להבין את הקושי הרגשי והשכלי מול התפיסה הנוצרית נשתמש במשל שהוא עצמו משל אמת, אחת מהתמודדויות הקשות שיש להורים היא כאשר ילד מתבגר מגלה עולם ומתחיל לשנות כיוון, לאמיתו של דבר לא מדובר בילד כי אם בנער, אבל בתפיסת ההורים זה הילד, ולא סתם ילד אלא הילד שלהם, שהם גידלו וחיתלו ולימדו, ופתאום יש לו דעות משל עצמו.

אם הדעות שלו הם בגבולות הנורמה אז תשובת "גיל הבגרות" מסייעת לשרוד את זה, אבל אם זה כבר עם השלכות מעשיות ובחירת מסלול שונה בחיים, שם זה כבר הופך לחורבן וכאב גדול, "איך יתכן הילד שלי שקיבל הכל מה חסר לו שהוא צריך ללכת לשם..." ופה מגיעים יחסי ההורים והילדים למבחן אמיתי- וכואב.

פעמים רבות אני פוגש הורים שלא מחנכים את הילדים שלהם, אלא מעצבים את הפרופיל של עצמם דרך חינוך הילד, או במילים אחרות מה שלא הצליחו איתם הם מנסים לעשות עם הילדים שלהם, זכורה לי סיטואציה של אבא של תלמיד שנקרא לוועדת משמעת של הבן, בתוך הדברים תוך כדי שהאבא מונה את משנתו החינוכית אומר האבא: "וזה שעברת ישיבה כבר גרמת לי את הצער והאכזבה הראשונית שלי ממך" הבן לא יכל לשלוט עוד בעצמו והטיח באביו: "אבל אתה בעצמך עברת 4 ישיבות כשהיית בחור, אז מה אתה דורש ממני מה שאתה לא הצלחת?!" וזו אמת כואבת.

הרגעים הללו הם רגעי המבחן לא רק על כוחות הנפש הצבורים בהורים אלא גם על מהות החינוך ומהות הדנ"א ההורי הקיים בהם, הורה שמשתדל להבין, להתאמץ, להכיל, לתמוך, לאהוב, מוכיח שגם אם יש רגעים קשים, משפטים כואבים, ואפילו ענישה כזו או אחרת, היא ממניעים הוריים, ממנעים טובים, לעומתם הורים ששורפים גשרים וקשרים, מנדים את ילדיהם ומתנכרים מהם, מוכיחים כאלף עדים שאין בהם קורטוב הורות אלא יצר של נקמנות ואולי גם של רוע.

הורה שיכול לבטל את "הסכם ההורות" שיש לו עם בורא עולם, בורא עולם נתן לו ילד לגדל והוא החליט שהוא צריך להפסיק לגדל אותו, ושהילד יחפש הורים חדשים בגלל כל סיבה שלא תהיה, הוא הורה נוצרי! הוא לא יהודי! ונסביר את הקשר-

הנוצרים באו וטענו שבורא עולם התייאש מהעם הנבחר ולכן יש ברית חדשה, הברית הישנה לא רלוונטית, היהודים חטאו ולכן הם בהכם הישן והמבוטל, אבל אנחנו הנוצרים באים מתוקף הברית החדשה ולכך אלוקים אוהב אותנו בלבד.... זאת אומרת בתפיסה הנוצרית אבא יכול להתייאש מהבן שלו ולהחליט לפתע לזרוק אותו לים הגדול ולחפש ילד חדש, ממש כמו האבא שזורק את הבן שלו.

בתפיסה היהודית אומרת לנו התורה בפרשת השבוע בתוך כל הקללות והאי נעימות הגדולה שאנחנו קוראים בפרשת בהעלותך: ויקרא (פרשת בחקותי) פרק כו (מד) וְאַף־גַּם ־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־ מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־ גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵיהֶֽם: (מה) וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־ אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְי֥וֹת לָהֶ֛ם לֵאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יְקֹוָֽק:

מסביר רבינו בחיי את הלשון "ואף גם זאת" – "אף" זו מידת הדין, "גם" מידת הרחמים, "זאת" זה עירוב של מידת הדין והרחמים, בגלויות הקב"ה עושה איתנו תהליך שכולל בתוכו את התפיסה של "אף, גם, והתוצאה= זאת" כי אין פה רצון חלילה להתנתקות יש פה רצון לחבר, לחנך, שנהיה טובים ועושים את רצון ה':

רבינו בחיי ויקרא (פרשת בחקותי) פרק כו פסוק מד

"ודע כי מדרך הקבלה יש הפרש גדול בין לשון "אף" ללשון "גם" אף על פי ששניהם לשון רבוי, כי לשון "אף" ירמוז למדת הדין ולשון "גם" ירמוז למדת רחמים, מלשון גמילות חסדים, כענין: (בראשית ל, ו) "וגם שמע בקולי", והשמיעה ברחמים, וזהו: "ואף גם זאת", כי מלת "זאת" כלולה מן הדין והרחמים, וזה מבואר"

מי שחושב שהקב"ה מזניח את עם ישראל כשהם חוטאים ומחפש לו בנים חדשים אז הוא חי בתפיסה נוצרית, ולכן יש לנו סלידה כזו קשה מהמיסיון וסממני הנצרות כי עצם מאותם קורא תגר על קיומנו, וכך מי שחושב שהוא יכול מכל סיבה להתנתק מבנו, לסרוק את בנו לרחוב, בגלל החטא שלדעתו הוא הכי חמור ונורא- כל אלו לא עולים על החטאים המתוארים בפרשת בהעלותך, ושם הקב"ה אומר לא מאסתים ולא געלתים! אבל אתה האבא המדופלם כן מואס ? אבא כזה צדיק וחכם ככל שיהיה עם לבוש רבני ותפקיד אדמור"י, הוא מצדיק בעצם תפיסתו את דעת הנצרות, אלו שאומרים הוא מאסם והוא געלם, והוא נוצרי!

מה התפקיד שלנו כמחנכים כחברה כלפי אותם נערים? יש פסוק נוראי בתוך כל הקללות ויקרא (פרשת בחקותי) פרק כו פסוק לז "וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי־חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא־תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם:" על פניו פסוק שקשה לקרוא אותו התורה תמימה על הפסוק מפנה לגמרא בסנהדרין: " וכשלו איש באחיו - איש באחיו - איש בעון אחיו, מלמד שכולם ערבים זה בזה [סנהדר' כ"ז ב']:"

פסוק שעוסק במצב נוראי דווקא מתוך זה חז"ל מוצאים שם מחויבות חברתית משמעותית, ואולי דווקא במצבים שנראים כבלתי סבילים מצב רוח ירוד ומדוכא דווקא שם יש חובה חברתית של דאגה מדין ערבות אחד לשני, כשמזהים נער כזה גם אם המצב נראה לנו הכי קשה בעולם, דווקא שם יש לנו חובה של ערבות לדאוג לו.

התפיסה הישנה והנוראית שמספרת על הורים שיושבים שבעה על ילדיהם, הורים שמתנתקים מילדיהם, משפחות שלא מקבלות ילד ששינה דרך, הם חברים בברית אחת לברית החדשה - לנצרות! ככל שנכיל נקבל ולא נשרוף את הקשרים והגשרים עם אותם ילדים נוכיח שאנו חיים בתפיסת הברית האחת והיחידה של ובאו כולם בברית יחד נעשה ונשמע אמרו כאחד, ואז אולי נזכה לעורר רחמי שמים ונזכה לגאולה העתידה במהרה!

הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין