פרשת השבוע מתארת את עניין הביכורים: 'וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם וכו' וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ וכו' וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" [דברים כ"ו, א'-י"א].
יש להאיר נקודה מחודשת אותה מצאנו במדרש תנחומא (כי תבוא פרק א' פסוק א') וז"ל: "צפה משה ברוח הקודש, וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום לפי שחביב תפלה לפני הקב"ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות, שכך כתיב (שם קמא) 'תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב'" ע"כ.
ממדרש זה נמצינו למדים כי משה התקין ג' תפילות לעם ישראל שיהיו במקום מצוות הקורבנות לאחר שיחרב בית המקדש, והדבר צריך ביאור: מדוע בחר משה דווקא בעבודת התפילה שתהווה תחליף למצוות הביכורים? מה החלק השווה שבין מצוות הביכורים לבין מצוות הקורבנות? כיצד יתכן שדווקא עבודת התפילה היא היא הדבר החביב לפני הקב"ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות?
מצוות ביכורים - לבטל תחושת 'כוחי ועוצם ידי':
הנה בעיקר מצוות ביכורים מצאנו יסוד גדול בעבודת השם: כאשר אדם עמל בשדהו, חורש וזורע, משקה ומזבל, והנה הוא רואה את פרי עמלו, הפירות הראשונים, לאחר שכל כך עמל ויגע - הרי שבאותה נקודה מתעוררת וצומחת תחושת עליונות ושליטה. עם קבלת התוצרת החקלאית, עלול הדמיון שבאדם לצייר בעבורו כאילו הוא ריבון על הבריאה ובכוח פעולותיו ובהשתדלותו הוא מנתב את הטבע לצרכיו כפי ראות עיניו. משום כך, דווקא אז מצווה התורה לקחת מראשית פרי האדמה, לשים אותו בטנא ולהעניק אותו לכהן בעסק גדול ברוב עם הדרת מלך בנגינה ובשירה ובשמחה גדולה. (ראה מסכת ביכורים סוף פרק ב' תחילת פרק ג' כיצד היו מעלין את הבכורים - בעסק גדול עיי"ש).
כדי שאדם ח"ו לא ירגיש 'כוחי ועוצם ידי', וכדי שלא יחשוב שהוא ריבון בלעדי על הטבע כאילו בזכותו גדל היבול, על כן באה התורה ומצווה על מצוות הביכורים - שילמד האדם שלא בזכותו גדלים הפירות - כי אם הקב"ה נותן לנו את הפרנסה ומאת השי"ת הכל.
(בספר 'שפתי חיים' [מועדים ב' עמ' שי'] הסביר לפי יסוד זה מדוע הדרש העיקרי בהגדה של פסח על סיפור יציאת מצרים הוא מפרשת מקרא ביכורים, ללמד שכמו שהקב"ה הוציא את ישראל לדורותיו ממצרים בלא שום שיתוף, כך על האדם לדעת שלא עמלו הוא שהצמיח את הפרי אלא הקב"ה לבדו, ככתוב "אשר נתת לי ה'").
נמצא שטמון יסוד חינוכי חשוב במצוות ביכורים - ללמד את האדם להגיע לבחינה של התבטלות, שהכל תלוי בהשי"ת. מצוות הביכורים היא מרכיב נוסף המסייע לאדם להפנים כי אין לבריאה קיום עצמי כלשהו, וכל היקום נתון לרחמיו של השי"ת, וכמו שכתב הגר"ח מוולאז'ין זצ"ל [נפש החיים, שער א' פ"ב] וז"ל: "כל יום וכל רגע ממש, כל כח מציאותם וסדרם וקיומם (של הברואים), תלוי רק במה שהוא ית"ש משפיע בהם ברצונו ית' כל רגע כח ושפעת אור חדש, ואילו היה הוא יתברך מסלק מהם ברצונו ית' כל רגע כח ושפעת אור חדש, ואילו היה הוא יתברך מסלק מהם כח השפעתו אף רגע אחת, כרגע היו כולם לאפס ותהו. וכמו (שנאמר בברכת ק"ש) 'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית' היינו תמיד ממש כל עת ורגע". עכ"ל. בהבאת הביכורים מחלחלת הכרה מעין זו ובנתינת הטנא לכהן באה לידי ביטוי מידה של ביטול העצמיות והתבטלות אל השי"ת.
עבודת התפילה – תחושת התלות
המהר"ל היטיב להגדיר את מהות התפילה. נצטט לשונו מספר 'נתיבות עולם' נתיב העבודה פרק ג': "איזה עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפילה, הרי התפילה היא עבודה אל השי"ת, ומה נקרא התפילה עבודה וכו'? כי התפילה שמתפלל האדם אל השי"ת מורה שהאדם נתלה בו יתברך, וצריך אליו, ואין לו קיום זולתו וכו' ואין לו קיום בעצמו, כי אם בו יתברך, ולכך מתפלל אליו על כל צרכו. וכאשר האדם נתלה בו יתברך, כאילו הוא נקרב אליו, שכל אשר הוא תולה באחר הוא נקרב, נמסר אליו, ולפיכך התפילה היא עבודה גמורה אל השי"ת". עכ"ל. נמצינו למדים מדברי המהר"ל יסוד חשוב: לעיתים אדם ניגש אל התפילה מתוך הבנה שיש בה פתח לבקש ולשאול עבור צרכיו הגשמיים והרוחניים. אמנם, על פי מהר"ל זה שציטטנו, נמצא שעיקרה של עבודת התפילה היא להתקרב אל השי"ת, ובאמצעותה מתחדדת ההכרה שאנו עבדיו, ומאת השי"ת הכל!
ועוד נראה לי לדייק מלשון המהר"ל שעבודת התפילה כוללת ב' שלבים: בשלב ראשון, התפילה שמתפלל האדם אל השי"ת מורה שאין לו קיום זולתו, וע"י שהאדם מתפלל ומבקש בוקעת בו תחושת התלות בו יתברך.
לאחר שהאדם מבין שכל מה שיש בעולם ישנו משום שזה רצונו יתברך, והקב"ה קונה הכל ובעל הכוחות כולם, וכשמבין האדם שרק מאיתו ראוי לבקש, או אז מתחיל השלב השני - תהליך של התקרבות אל השי"ת וכלשון המהר"ל: "וכאשר האדם נתלה בו יתברך, כאילו הוא נקרב אליו, שכל אשר הוא תולה באחר הוא נקרב, נמסר אליו, ולפיכך התפילה היא עבודה גמורה אל השי"ת". עכ"ל.
רק לאחר שתפיסת ה"כוחי ועוצם ידי" קורסת ומתפוגגת, רק אז נפתח פתח בנפש האדם להרגיש קרבת השם מה היא. לכן ב' שלבים אלו הם חיוניים להשגת מעלת התפילה, כן נראה לי לדייק מדברי המהר"ל.
'כגמול עלי אמו'
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד יְהוָה לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי". (תהל' קלא')
דוד המלך פותח תפילתו לבורא עולם ומעיד כי במחשבת הלב לא היה מתגאה, וגם במעשה אין הוא משתרר ביותר להרים עין למעלה כדרך גסי הרוח, ואף על פי שהיה מלך, לא עשה דברים גדולים ונפלאים בבניינים נאים ומגדלים גבוהים להראות גדולה וכבוד יותר מהצורך ומהראוי לכבוד מלכות (על פי מצודת דוד). וממשיך דוד המלך ואומר:
"אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי".
ראה ברש"י שמפרש פסוק זה: שויתי ודוממתי -עליך נפשי, כגמול שהוא נתון עלי אמו, גמול - יונק שדים. כגמול עלי נפשי - כך נפשי בקרבי לנגדך כיונק שדי אמו. עכ"ל.
דוד המלך המשיל נפשו כתינוק הנגמל משדי אמו, שכל בטחונו על אמו! מדהים לגלות מה יש בסתרי לבו של מנהיג ומלך ישראל: הרי שהוא נתון לפני השי"ת כעולל חסר כל, שכל חיותו יונק מבורא עולם כאותו תינוק היונק משדי אמו. הרי שב' הפסוקים הללו מתארים את השלב הראשון בחוויית התפילה - תהליך של התלות בו יתברך כגמול עלי אמו.
בפסוק השלישי (שהוא גם חותם את הפרק) אומר דוד המלך ע"ה: יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם! ע"כ. המלבי"ם מפרש שפסוק זה בא לבאר מי היא האם שעליה נפשו דוממת מבלי מילה בלשונו, ועל זה באה התשובה: "יחל ישראל אל ה'" שהוא המורה והמנהיג אותם כאם את ילדיה.
ראה בשאר מפרשים שפסוק זה הוא פניה לעם ישראל - ממני ראו וכן עשו גם אתם וקוו אל ה' מעתה ועד עולם (מצודת דוד). כלומר, יש כאן ציווי של דוד מלך ישראל אל כל העם ליחל ולקוות רק להשי"ת. והרי שהדברים עולים יפה: לאחר שמתאר כיצד כל מהותו תלויה אך בו יתברך בפסוק א' ובפס' ב', באה ההגדרה אל מי ראוי לשאוף ולמי ראוי לייחל. רק לאחר שדוד המלך מתאר את מידת התלות הגדולה שיש לו אל השי"ת, או אז הוא בוחר להגדיר עבור הכלל ישראל מי הוא המיטיב והמשפיע הנאמן של האומה כולה, והרי שבפסוק זה מתוארת אהבה גדולה וחיבור נצחי "מעתה ועד עולם" אל השי"ת.
פרק תהילים קצר זה, מסייע מאוד לקרב אל ההבנה באיזו תחושה עלינו לגשת לתפילה ואיזה רגש צריך לצמוח בעוד שפתותנו מרחשות את מילות התפילה. חווית התפילה אכן צריכה להביא את האדם לתחושת קרבה ע"י התבטלות ותלות אל בורא עולם וכמו שהעיד דוד מלך ישראל.
אפשר עוד לומר דהנה מתחילה לא היה נוסח קבוע ואחיד לתפילה, אלא אחר זמן ראו אנשי כנסת הגדולה לטובת הכלל לתקן נוסח תפילה קבוע ואחיד לכל כלל ישראל. אחר שנקבע נוסח התפילה אין אדם רשאי לשנות מנוסח זה. עצם התפילה בנוסח קבוע גם מחזקת את יסוד ההתבטלות בשלב הראשון שהגדרנו בעבודת התפילה - שהאדם ניגש לתפילה בביטול גמור עד כדי כך שאפילו את בקשותיו אינו מסדר בעצמו אלא לפי מה שהורו לנו אנשי כנסת הגדולה שביניהם ישבו כמה נביאים.
הקשר בין מצוות ביכורים לעבודת התפילה
הקשר עם מצוות הביכורים מתברר מאליו: מעשה הבאת הביכורים לבית המקדש ועבודת התפילה מעוררים את אותה נקודה פנימית באדם - התבטלות כלפי אביו שבשמים (וראה בקובץ זה, שיחה נוספת על עניין הביכורים, שם ביארנו את מצוות ההשתחוויה בהבאת הביכורים - שכולה התבטלות אל השי"ת). נמצא שבעזרת שני מצוות אלו, האדם זוכה לבנין האישיות, ומחזק את התפיסה האמיתית בחיים שהכל מאיתו יתברך. גם במצוות הביכורים וגם בעבודת התפילה האדם נדרש לעבור מסע רוחני ושינוי מהותי - ע"י שבירת תחושות המוטבעות בו כילוד אישה. האדם כיציר חומר, נברא עם שאיפות ודחפים ועם רצון קבלה חזק מאוד, ע"י מצוות הביכורים וע"י עבודת התפילה זוכה האדם לקניינים נפשיים שערכם נצחי, ובעזרתם הוא בונה עמוד שדרה רוחני איתן והשקפה נכונה על המציאות.
עבודת התפילה - בניין האישיות
"מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ". [משלי כז' כא'] לאחרונה שמעתי פירוש שמתאים מאוד לנושא שלנו: כשם שערך הזהב נמדד באמצעות ה"כור", לדעת עד כמה הזהב אכן טהור ללא סגסוגת מתכות אחרות, כך האדם ומעלתו הרוחנית נמדדת לפי "מהללו" - דהיינו תפילתו. צורת התפילה של האדם מעידה על הנקודה הרוחנית שבה הוא אוחז, והדבר עולה יפה עם המקורות שהבאנו לעיל, שאכן עבודת התפילה היא סלילת הדרך לקרבת השם ודבקות בו יתברך. ע"י עבודת התפילה האדם בונה בנפשו תחושת תלות והתבטלות אל השם, ומרכיבים אלו הם מרכיבים מהותיים, אשר כל מי שחפץ להיות עבד השם צריך לעורר בקרבו. על כן האדם יכול למדוד מה היא מעלתו הרוחנית ע"י שיתבונן על עצמו כיצד הוא מתפלל.
לפי זה נסביר מדוע כתב מדרש תנחומא לעיל, שתפילה חביבה לפני הקב"ה יותר ממעשים טובים ומעבודת הקרבנות. מפני שעבודת התפילה היא יסוד היסודות, שממנה נבנה האדם, ובעזרתה הוא יכול לפעול יותר בשלמות בשאר חלקי עבודת השם. ועוד שע"י תחושת התלות והביטול אליה האדם מגיע בעבודת התפילה, בהכרח, יותר נקל לו להתעלות גם במעשיו הטובים, לוותר לזולת, להמליך את חברו, לגמול חסד עם האחר, ולסלוח לאלו שפגעו בו. כאשר האדם בונה בעצמו את אותה התבטלות כלפי בורא עולם, הרי שכל משאו ומתנו עם הבריות משתנה, והוא מתעלה מעל לכל האתגרים החומריים מתוך שהוא דבוק בבוראו. חשוב מאוד לציין, שבכדי להגיע לאותה נקודת התבטלות אמיתית בתפילה, נדרשת עבודה קבועה, יומיומית, והתמדה גדולה.
כוחה של תפילה
מעבר לקניינים העצומים אליהם זוכה מי שהוא בעל תפילה אמיתי, הרי יש בכוחה של תפילה לשנות מציאות.
אע"פ שבשיחה זו אנו מתמקדים בתהליך הנפשי הפועל באדם בעבודת התפילה, מ"מ ראיתי לצטט קטע נוסף מהמדרש הנ"ל בתנחומא ממנו נלמד מה הכוח העצום שטמון בתפילה, וז"ל המדרש: "ומשה רבינו - אף על פי שעשה כל מעשים טובים, כיון שנגזר עליו שלא ליכנס לארץ - התפלל, ואמר אעברה נא ואראה (דברים ד) ואמר לו הקב"ה 'אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה'". עכ"ל.
רואים מן המדרש כי לא הועילו למשה כל מעשיו הטובים, אמנם כוח תפילתו היה יכול לשבור את הגזירה ועל כן היה הקב"ה כביכול מפציר בו להימנע מהתפילה על מנת שתתקיים גזירתו יתברך. רואים מכאן עד כמה עוצמה יש בעבודה זו כאשר היא נפעלת לפי התהליך אותו הגדרנו לעיל. כאשר אדם מנצל את עבודת התפילה, מעבר לקנייני הנצח שהוא רוכש בנפשו, הרי שתפילתו עשויה לשנות מציאות וכביכול לחייב את ההשגחה העליונה לפעול כן.
ולא רק בתפילת משה מצינו יסוד זה שכוח התפילה מחייב כביכול את ההשגחה להשתנות, בהמשך מדרש תנחומא [שם] נאמר כי המביא ביכורים לבית המקדש גם מבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל, שנאמר השקיפה ממעון קדשך וגו'. ולא עוד, אלא שהיה אומר (מביא הביכורים): איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה, וכו'. ארשב"ל יצתה בת קול ואמרה לו: תזכה לשנה הבאה ותביא כהיום הזה, כאדם שהוא נותן פרי חדש לחברו ואומר לו יהי רצון שתשנה ותתן לי לשנה האחרת", עכ"ל המדרש. מדהים מה כוחה של התפילה כאשר תחילתה התבטלות - וסופה קירבה.
עבודת התפילה - הדרך להמלכת הקב"ה עלינו בימים הנוראים
מובא בספר "אור גדליה" שאחת הדרכים להמליך שם שמים, היא ע"י חיזוק האמונה התמימה שכל מה שקורה בעולם, קורה מאיתו יתברך וכי השי"ת הוא הסיבה לכל הסיבות. שיטה זו דורשת התבוננות רבה, וכן נדרש להשקיעה זמן ביישוב הדעת על מנת לבחון את המציאות וע"י כך להתעורר לכך שהקב"ה הוא מלכו של עולם ומלכותו בכל משלה.
אמנם לפי מה שלמדנו עד כה, נמצא שדרך נוספת להמלכת שם שמים היא ע"י עבודת התפילה, אשר תכליתה גם כן לחזק את הבהירות כי השם מלך וכי ממנו הכל. נמצא שחיזוק עבודת התפילה היא הכנה ראויה וחשובה לפני הימים הנוראים כי פועל יוצא הוא - מי שזוכה להגיע להתבטלות בתפילה, בהכרח באותה הנקודה זוכה הוא גם להמליך את הקב"ה עליו. מי שזוכה למעלות התפילה אותם פירטנו לעיל, הרי שבהכרח בא לידי הכרה במלכות השם ולהפנמה אמיתית כי אין עוד מלבדו.
כך ניתן לבאר את נס הצלתו של ישמעאל, שאע"פ שעבד עבודה זרה ועבר על עבירות חמורות, אע"פ כן - כשהיה חולה במדבר חזר בתשובה והתפלל אל ה' בכל כוחו ומאודו עד שהשם יתברך שמע תפילתו כדכתיב [בראשית כא' יז'] "וישמע ה' את קול הנער". כח תפילתו של ישמעאל עוררה את מידת הרחמים עליו, וממה ינקה את כוחה הרב? תפילת ישמעאל הייתה מתוך הבנה שגורלו נתון בהשגחתו יתברך, ומתוך תחושה חזקה זו, שכל מאורעות חייו מוכתבים מאת השם, זעק ישמעאל בתפילה מתוך התבטלות גמורה בשעה שכל כוחו הגופני קרס כלא היה. לכן, אע"פ שעבר עבירות חמורות, הרי האופן שקבל על עצמו עול מלכות שמים הביא לרחמי שמים, וכאמור הדרך שהגיע למעלה זו באמצעות תפילתו.
כך ניתן גם להסביר למה קוראים את ההפטרה בראש השנה בעניין תפילת חנה: הרי שיש בתפילה זו הגדרה לצורתה של תפילה מתוך התבטלות והמלכת שם שמים. חנה הבינה שהיא עקרה לפי שזה רצון השם ומאיתו נגזרים כל סיבות החיים. על כן שפכה ליבה בכל כוחה והתפללה ואף נדרה נדר לתת את בנה הנולד לה', שזהו מעשה מנוגד לכל טבע אנושי למסור את הבן היחיד לאחר שנים של עקרות, וגודל מסירות הנפש מעיד על גודל המלכת שם שמים שקבלה על עצמה.
עבודת התפילה והסליחות באלול – הכנה לתפילות הימים הנוראים
במאירי בחיבור התשובה [משיב נפש, מאמר ב' חלק ב' עמ' 260] כתב וז"ל: על זה הצד, התפשט המנהג בהרבה מקומות להקדים ולהרבות בתפילה מר"ח אלול, ולהעיר השחר בסליחות כדי שיהיו מחשבותינו זכות ונקיות, ובהגיע היום, יצא ר"ח אלול בטהרה, ונכנס תשרי בקדושה - יום שלושים לאלול, ובו קובעים תשרי, ואותו יום הוא יו"ט של ר"ה. עכ"ל. משמע שהסיבה מדוע הנהיגו להשכים לסליחות ולהרבות בתפילה יתירה – כדי להתכונן לתפילות ר"ה, וכמו שקודם כל חג דורשים בהלכות החג ל' יום קודם לכן. ע"י שמרבים בתפילות ובתחינות ל' יום קודם ר"ה, מגיעים מוכנים, והתפילות זכות ונקיות בימים הנוראים.
מלבד סדר הפרשיות שמאפשר לנו להתבונן במצוות הביכורים בכל שנה לפני הימים הנוראים (וכאמור לעיל יש במצווה זו מסר חינוכי חשוב לעבודת התפילה), מלבד זאת, הרי שגם מנהג הסליחות מעניק לאדם יכולות להעמיק את חווית התפילה שלו ולשפר את הקשר אשר הוא מבקש לבנות עם בורא עולם.
ד' יסודות בעבודה התפילה
מתוך שדיברנו על החשיבות הגדולה שבעבודת התפילה, עלול השומע להתייאש. מה אני ומה חיי? כיצד אצליח להגיע לרציפות ולהתמדה בעבודת התפילה? המחשבה כולה מבולבלת הריכוז קשה עלי מאוד, ותחושת ההתבטלות הנדרשת רחוקה ממני!
על כן, ברצוני לסיים עם ד' דרכי עבודה אותם מצינו בספר 'מסילת ישרים' במקומות שונים. דרכי עבודה אלו נועדו לסייע לנו ולהדריך אותנו להשיג את אותן מעלות התפילה, ובאמצעות כלים מעשיים שיש לאל ידינו לרכוש:
א. יסוד ההכנה וההתבוננות לפני התפילה, (בדרכי קניית הטהרה - פרק יז'):
שלא יכנס בקיום המצוה בפתע פתאום שאין דעתו עדין מיושבת עליו ויכולה להתבונן במה שהוא עושה, אלא יזמין עצמו לדבר ויכין לבו במתון עד שיכנס בהתבוננות ואז יתבונן מה הוא הולך לעשות ולפני מי הוא הולך לעשות, שהרי בהיכנסו בעיון הזה, קל הוא שישליך מעליו הפניות החיצוניות ויקבע בלבו הכונה האמיתית הרצויה.
ותראה שהחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם תפלתם ואחר כך מתפללים, כדי שיכוונו לבם למקום. ובודאי שלא היו פונים שעה אחת לבטלה, אלא מתכוונים ומכינים לבם לתפלה שהיה להם להתפלל, ודוחים מעליהם המחשבות הזרות ומתמלאים היראה והאהבה הצריכה, ואומר (איוב יא): אם אתה הכינות לבך ופרשת אליו כפיך. עכ"ל.
ב. יסוד הכבוד לתפילה (בביאור מידת החסידות - פרק יט'):
עוד ארז''ל (ב''ר פס''ה): על הפסוק ''בגדי עשו בנה החמודות'', אמר רשב''ג אני שמשתי את אבא כו', אבל עשו כשהיה משמש את אביו לא היה משמש אלא בבגדי מלכות, והנה א''כ לבשר ודם, קל וחומר למלך מלכי המלכים הקב''ה שהעומד לפניו להתפלל ראוי הוא שילבש בגדי כבוד, ויושב לפניו כמו שיושב לפני מלך גדול. וכו', וכיון שכבר התאמת לנו שכבודו מצוה, הנה מיני הכבוד רבים הם, אך הכלל הוא שכל מעשה שבו נראה חשיבות וכו' צריכים אנו לעשותו. עכ"ל.
ג. יסוד השמחה בתפילה (שם):
השמחה, הוא עיקר גדול בעבודה, והוא מה שדוד מזהיר, ואומר (תהלים ק'): עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה. ואומר (שם ס''ח): וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה, וארז''ל (שבת ל'): אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה, ועל הפסוק שזכרנו למעלה עבדו את ה' בשמחה, אמרו במדרש (מדרש ש''ט): א''ר כשתהיה עומד לפני להתפלל יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלהים שאין כיוצא בו, כי זאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו שהם השלימות האמתי והיקר הנצחי, ואמר שלמה במשל החכמה (שה''ש א'): משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, כי כל מה שזוכה האדם ליכנס יותר לפנים בחדרי ידיעת גדולתו יתברך יותר תגדל בו השמחה, ויהיה לבו שש בקרבו. ואומר (תהלים קמ''ט): ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם. עכ"ל.
ד. יסוד החיבור עם הכלל ישראל (שם):
מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם (את בני דורם) ולכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו. וכבר אז''ל (יומא ע''ז): על הפסוק ''ואני באתי בדבריך'' שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סינגוריא על ישראל, וגדעון נאמר לו (שופטים ו'): ''לך בכחך זה'', לפי שלמד סניגוריא על ישראל, כי אין הקב''ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב''ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב''ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה.
הא למה זה דומה לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו, והוא ענין כהן גדול שאמרו עליו (מכות י''א): שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו. וכן אמרו (שם): ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי דריב''ל ולא אשתעי אליהו בהדיה, הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם. עכ"ל.
הרי שליקוט זה מספר מסילת ישרים אינו צריך הוספה, והוא בחינת מעט המחיל את המרובה וד' יסודות אלו יש בכוחנו לנסות ולהשתדל בהם:
א. להתכונן לפני התפילה ולא "ליפול" לתפילת העמידה בריצה אלא בישוב הדעת והרבה עצות לזה וכל אחד יחשוב לעצמו איזה תחבולות צריך לעשות על מנת ליישב דעתו לפני שבא להתפלל.
ב. כבוד לתפילה, וכבוד זה נמדד תחילה ע"י הופעתו החיצונית של המתפלל.
ג. שיקדיש האדם מחשבה על בורא עולם לפני שעומד להתפלל, ושיחשוב מה זכות גדולה נפלה בחלקו לפנות לבורא עולמים בתפילה. כשיתבונן בכך באמת, תצמח בו בודאי מידה של שמחה, אפילו "שמחה קטנה".
ד. תפילה על הכלל ישראל. שיקדיש זמן לחשוב על הצרות שתוקפות את עמנו בוקר וערב, ויבקש רחמים מבורא עולם על אחינו בית ישראל, וזו דרכם של חסידים.
יש עוד דרכים להשגת מעלת התפילה, וכל אדם מכיר בעצמו היכן הוא אוחז בסולם זה של עבודת התפילה, ולא באתי אלא לעורר לדרכי עבודה שנתפרסמו בספר מסילת ישרים, אמנם כל אחד צריך שישקיע זמן ומחשבה על עבודתו האישית למצוא פרטים נוספים שיסייעו בעדו להתעלות בעבודת התפילה. תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד [משלי ט' ט']. וכן לַחֲכַם לֵב - יִקָּרֵא נָבוֹן, וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם - יֹסִיף לֶקַח [שם טז'].