הגמרא בסנהדרין מונה מי הם אלו שאינם בני העולם הבא ובתוך אלו נמנה בלעם הרשע. עוד נאמר שם שאין להימנע מלהרבות ולדרוש בחטאו של בלעם. אע"פ שמדובר בנביא בעל השגות רוחניות כבירות, חז"ל באים ללמדנו שבלעם הוא רשע. מדובר באדם שהתחבר לצד הטומאה וע"י זה הגיע לשפל המדרגה האנושית, ופרץ פרצות נוראיות באומות העולם ובעם ישראל.
יחסם של רבותינו ז"ל לדמותו של בלעם היא תקיפה וברורה. בכל המדרשים מוצג הצד השפל שבבלעם ואפילו דברים שלכאורה נראים ונשמעים כדברי אמת וצדק, ממהרים חז"ל לחשוף שהכל נובע מריקבון גדול.
אכן מקריאת הפסוקים לפי הפשט הפשוט בפרשת בלק, אפשר לטעות ולחשוב שבלעם הוא צדיק של ממש. שם השם שגור בפיו, מודיע לכל שאין הוא יכול לעבור על ציווי השם, מתפלל להקב"ה ומבקש את אישורו, וכו'. דבריו של בלעם נשמעים כאילו הם נובעים ממקום טהור ואמיתי, אך זה גופא התרמית וההונאה שלמדונו חז"ל, שאין תוכו כברו.
יסודות הפחיתות של בלעם: עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה
המשנה בפרקי אבות [פרק ה' משנה כב'] אומרת "כל מי שיש בו שלושה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלושה דברים אחרים הוא מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה – מתלמידיו של בלעם הרשע".
הר' יונה מבאר שבדברי המשנה נמנו המידות שהם שורש לכל שאר התכונות באדם. בשלושה חלקים אלו שְמַנה התנא בראשונה כוללים כל השלמות, ואם רבו חלקיו, כלומר אם ימצא אדם שיש בו מידות מתוקנות בהרבה תחומים, הרי שכל התכונות הטובות שיש בו נובעים מאלו שלושת החלקים. תלמידיו של אברהם אבינו היו בהם מידות טובות ויסודות מתוקנים לאלפים ולרבבות, אלא, שאלו שלושת החלקים הם יסוד לכל האישיות המעולה שרכשו לעצמם.
וכן להיפך שלושת החלקים ההפכיים כוללים כל הפחיתויות. בלעם הרשע, כל הפחיתות והרשעות שהייתה בו נבעה משלושת החלקים השליליים שמנה התנא. עוד כתוב במשנה [שם]: "מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתמידיו של בלעם הרשע, תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין העולם הבא שנאמר: להנחיל אהבי יש ואֹצְרֹתיהם אמלא. אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת, שנאמר ואתה אלהים תורדם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך".
בלעם מבקש להכשיר את השרץ
יש לתמוה הרבה על בלעם. הרי נביא היה, עד כדי כך ששקול כמשה רבנו, להבדיל טהור מטמא. בלעם ידע לכוון דעת עליון ובהכרח הייתה לו אמונה גדולה, והשגה בידיעת השם ובמידותיו. בלעם ידע את גודל קדושת ישראל, ומסתבר שידע מכל סיפור יציאת מצריים ומעמד הר סיני, אם כן כיצד הייתה לבלעם הוה אמינא לקלל את ישראל. אפילו אם נאמר שהייתה טמונה בו שנאה לישראל מקדמת דנא, כיצד העיז לשאול את הקב"ה אם הדבר ישר בעיניו לקלל את ישראל ולהמית אסון על עם קדשו? אלא צריך לומר שבלעם חיפש היתר להיות נבל ברשות התורה. בלעם סימן לעצמו את דרך האמת, ולאחר שקבע ברצונו לקלל את ישראל, חיפש "היתר הלכתי" לבצע את תאוות ליבו. מה שכתוב בתורה שהקב"ה התיר לו ללכת עם שרי בלק, הרי זה לפי הכלל "בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו", חוץ מזה שלא הותר לבלעם לקלל. בלעם רצה להתנהל לפי ראות עיניו ולקבל "הכשר" לסרגל הערכים העקום שלו.
בלעם בחינת "כלום", ישראל בחינת "מלך"
בפירוש התוספות בברכות [מראה מקום] מבואר כיצד יכל בלעם לקלל את ישראל. אכן נאמר בגמרא שידע לכוון דעת עליון, את הרגע שבו כביכול הקב"ה זועם וברגע זה ממש קיללתו הייתה מתקבלת ופועלת. אמנם הקושי הוא שפרק הזמן שבו הקב"ה היה זועם הוא שבריר שנייה, איזו קללה יכל לדחוס בזמן כל כך קצר שהייתה מביאה חורבן ח"ו על ישראל? מבארים התוס' שבלעם היה מקלל בלשון "כלם". תיבה קצרה זו אם ח"ו הייתה קולעת לאותו רגע של זעם, היה מגיע אסון על שונאיהם של ישראל. במילת "כלם" בלעם הרשע קיפל וטמן את שאיפתו ורצונותיו לכלות את ישראל.
כידוע, עצתו של בלעם לא צלחה בקללותיו, הקב"ה הפך את מזימותיו והקללה נהפכה לברכות מאליפות. בלעם לא קילל "כלם" אלא נהפוך הוא, בפרק כג' פס' כא' הרי הוא אומר "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו". המילה "מלך" היפוך אותיות המילה "כלם".
שמעתי מפרשים [מראה מקום] שבמילים "כלם" ו"מלך", נרמז ההבדל המהותי שבין שתי הבחינות בלעם וישראל. "כלם" ראשי תיבות כבד, לב, מוח. ידוע שהכבד מייצג את הצד החומרי והגס של האדם. הכבד הוא מעונם של התאוות והחמדות ומשם באים הדחפים היצריים והחשקים החומריים. הלב הוא משכן הרגש שבאדם, משם באים תחושות של אהבה, שמחה, עצבות, שנאה וכד'. המוח הוא משכן הנשמה משם באים ההשגות הרוחניות של האדם ושם האדם מבצע את החשבונות השכליים להכריע בין טוב לרע. אצל בלעם הרשע, ההחלטות בחיים הוכרעו לפי הסדר של "כלם". ראשית נולדת איזו תאווה בכבד אשר פועלת ודוחפת את האדם לעשות מעשה שיביא למילוי דרישת היצר.
אם האדם לא מתגבר בשלב זה וממשיך לפתח את אותו כוח יצרי, הרי שגם כוחות הרגש שבלב נרתמים לאותה המגמה. הוא מתחיל לפתח אהבה וכיסופים לעצם הדבר שיביא למילוי תאוותיו. אם גם בשלב זה האדם לא מתעשת ומתגבר, הדחף התאוותני והרגש הגובר מביאים אותו לרתום את כוחות הנפש השכליים שלו כדי להשיג את מטרת היצר. בכהאי גוונא האדם משתמש בשכלו כדי להפוך את העבירה למצווה. באמצעות אמתלאות מוסריות ותירוצים ערכיים האדם מכריע שקיום העבירה היא צו השעה, ונוצרת מחשבה שביצוע העבירה היא הכרח ואפילו מעלה. האדם שכבר טבול בעצת היצר, בדחפים וברגשות, מתחיל להשתמש במוח שלו, בחלק האלוקי שבו על מנת להמציא עצה או תחבולה להשיג את הפתרון המבוקש.
במציאות כזו האדם מכריע את התנהלות חייו לפי דחפים שעולים מלמעלה למטה. במציאות כזו האדם רותם את כוחות הנפשיים שלו על מנת להשיג הנאה חומרית. בכהאי גוונא המוח מתגייס לשרת את התאווה. כך הייתה דרכו של בלעם, תחילתו תאווה, המשכו שנאה לישראל, וסופו בקשת "הכשר" לאבד את ישראל ע"י כוחות הנבואה שהיו לו. זו היא בחינתו של בלעם - "כלום". כמו כן מצינו אצל צוררי ישראל ימ"ש. הנאצים הרשעים הצדיקו את שנאתם החייתית לישראל ע"י כל מיני תיאוריות "משכילות" של אבולוציה ותורת דארווין.
לעומת זאת עם ישראל הוא בחינת "מלך". המוח מקדים תחילה, לאחר מכן הלב, ולבסוף הכבד. בעם ישראל תהליך קבלת ההחלטות צריך להיעשות בתכלית ההיפוך. ראשית על האדם מישראל להתבונן ולהשיג מה הקב"ה רוצה מעימו, ולהכריע באמצעות כוחות השכל מה הדרך הישרה שיבור לו האדם. לאחר שהבין ולמד מה התכלית הנכונה שלפי רצונו יתברך, היהודי נדרש לפתח בקרבו אהבה לטוב ושנאה לרע. האדם מישראל נדרש לכפות את רגשותיו נוכח רצון השם (דוגמא לכך מצינו במסכת בבא מציע [?] שם נאמר בדין "כי תראה שור שונאך" שמצווה על האדם להקדים מצוות טעינה דווקא בחמור שונאו כדי לכוף את יצרו, ראה שם).
לבסוף לאחר עבודה היהודי מגיע למצב שהוא תאב למצבה, היהודי חינך את עצמו עד לרמה שיש לו תאווה לקיים את רצון השם. כמו שמסופר על גדולי ישראל שהיה בהם חשק אמיתי ללימוד תורה והיה בעבורם עינוי גדול שלא לעסוק בתורה. מסופר על הגרוגצ'ובר שהיה יוצא מהנוחיות כלו מיוזע. שאלוהו מה עבר עליו, וענה שנדרש להשקיע מאמץ עילאי שלא להרהר בדברי תורה כמו שנפסק בהלכה שבמקומות אלו אין להרהר בד"ת.
כך צריכה להיות דרכו של אדם מישראל בחינת "מלך". המוח, משכן הנשמה שולט ומפעיל את כל מהות האדם. הגוף הוא כלי בעבור הנשמה, ולא להיפך.
בעקבות בלעם אין פתחון פה לאומות העולם
איתא ברש"י [מראה מקום] מדוע העמיד הקב"ה לאומות העולם נביא כבלעם. התירוץ המפורסם הוא כדי שלא יהיה פתחון פה להם לומר שאילו היה להם נביא גדול כמשה לא היו חוטאים, לכן העמיד להם נביא כבלעם הרשע שבגללו פרצו פרצות חמורות, שעד אז היו גדורים בעריות עד שבא בלעם בעצתו. לפירוש זה יש להקשות, שעדיין יש פתחון פה לאומות העולם בטענה מה הואיל לנו נביא רשע להחזירנו למוטב? אם היה מעמיד לנו נביא צדיק כמשה בוודאי שלא היינו חוטאים.
אלא שיש לתרץ, שבלעם הרשע אכן סתם את כל טענותיהם של אוה"ע. בלעם הוא מייצג את התוכן הפנימי של הגויים שהם בחינת "כלם" כדלעיל. הקב"ה העמיד את בלעם כדי להוכיח שהמערכת הרוחנית של אוה"ע, היא מערכת קלוקלת ופסולה ולכן לעתיד לבוא יתנו על זה את הדין.
מה בין אברהם אבינו לבלעם הרשע?
יש להבין מדוע המשנה באבות דלעיל השוותה בין תלמידיו של בלעם הרשע לבין תלמידיו של אברהם אבינו. לכאורה יש מקום להשוות דווקא בין בלעם למשה כדאיתא ברש"י דלעיל. ההסבר בזה נראה בדעתי לומר, לפי שאברהם העברי היה טמון בתוך מציאות חשוכה, בעולם שכולו עבודה זרה. המדרש המפורסם מספר על חנות האלילים שהייתה לטרח אביו וכיצד אברהם היה משכנע את הקונים שעבודת הגילולים עלובה ומטופשת. אברהם התהלך יחידי עם אמונתו בתוך עולם שנשכח ממנו שמו של הקב"ה, לפיכך נאלץ להתמודד מול אביו שהסגירו לנמרוד, ונתנסה בדבקות אמונתו עד כדי מסירות הנפש בקפיצתו לתוך כבשן האש.
אברהם מייצג בצורה הברורה ביותר את הדרך לעבודת הקב"ה בבחינת "מלך". כל מהלך חייו היה לפעול מתוך השגתיו השכליים כנגד כל העולם וכנגד כל המוסכמות. בתחילה הבין אברהם בשכלו שיש שליט לבירה וברגע שהתאמתה נקודת האמונה בקרבו, כל מגמתו וכל מהותו הייתה לקדש את שמו של הקב"ה בעולם, וכדאיתא במדרש [מראה מקום] "הנפש שעשו בחרן, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים".
אברהם הוא הראשון שחשף שהדרך הנכונה בחיים היא דרך ה"מלך". לא עוד הכשר תאוות הלב, אלא הפעלת הרגשות והגוף לפי האמת מושכלת. לא עוד מוח בשירות הגוף, אלא גוף בשירות הנשמה. כך התהלך אברהם עד שנתגדל שמו בכל העולם וכן למדו ממנו רבים בדורו. לפי זה מובן מדוע בחר התנא באברהם אבינו להיות הבחינה ההפוכה מבלעם הרשע. בלעם היה פסגת האנושות בקרב אומות העולם, ואת כל העוצמה השכלית שניחן בה, רתם לטובת השחתת העולם ופריצות שלא הייתה כמותה. אברהם אבינו לעומתו הוא "איתנו של עולם" ובהשגות שהשיג הביא לתיקון גדול ולברכה בעולם.
עבודה זרה, הדרך האנושית לברוח מהתמודדות
מהותה של העבודה זרה היא לתת לאדם את התחושה שהוא ממלא את חובתו כלפי האל. כל הפולחן האלילי אינו נועד להביא לתיקון המידות או להתקדמות האדם בסבך היצרים והתאוות, נהפוך הוא, הפולחן האלילי נוצר ויוסד כדי להשקיט את המצפון. בכל הכתות והדתות של אוה"ע עובדי הגילולים, לא הייתה מחויבות לדרך עבודה עצמית לתיקיון אישיותו של האדם, אלא כל מחויבותו להופיע לטקס פולחני אחת לכמה זמן ובזה הוכשרו מעשיו כטוב בעיניו.
אמת הדבר שיש באדם רגש מוסרי ורצון לחוויה רוחנית, הע"ז באה למלא צרכים אלו כדי לפנות מקום לכל ההנאות והתאוות שאדם דורש לעצמו לקבל. ע"י העבודה זרה האדם בורח מכל התמודדות עם המידות שיש בו, מתוך מחשבה שממילא יש לו עולם רוחני עם אידיאולוגיה וחיי פולחן.
עד כדי כך הנהירה אחר הע"ז הייתה חזקה ועוצמתית, מצינו בפרשה שבני ישראל נצמדו לבעל פעור בעקבות עצת בלעם להזנות את בנות מדין. בתיאור עבודה זו ראה ברש"י עד כמה שפלה הייתה, וכיצד האדם השתמש בצד הבהמי ביותר שיכול להיות בבן אנוש בקיום עבודה זרה זו. בני אדם הסכימו לרדת לשפל המדרגה על מנת למצוא היתר לעריות ולכל הפורקן היצרי שגבר בהם. ולא זו בלבד אלא אפילו נשיא בית אב לשמעוני נפל בעצה שגויה והיה מוכן מצידו להתיר העריות בפרהסיה כדי להימנע מעבודה זרה זו.
כמו בתקופות הקדומות, גם בימינו, את העבודה זרה החליפו כל מיני תיאוריות חינוכיות ותפישות פסיכולוגיות הטוענות לאפשר לאדם פורקן יצרי על מנת שלא "יתדרדר" יותר ויתפרץ ללא שליטה. גם בימינו האנושות מבקשת למצוא היתרים לעיוותים מוסריים שבקרבה ע"י כל מיני תפישות עולם מנומקות. בעולם שבו בלחיצת כפתור אחת האדם מסוגל להגיע למחוזות אפלים ושפלים, בנקל האדם מחפש לעצמו היתרים ליטול חלק בזה. היצר הרע תובע מן האדם להכשיר את הקרקע כדי שהעבירה תתבצע בצורה הקלה והנקייה ביותר, ללא תחושות של בושה או ייסורי מצפון, לפיכך האדם ממציא לעצמו קשת רחבה של אידיאולוגיות ותורות שנועדו להכשיר את הנקודה הטמאה המפעמת בתוכו.
מקנאתו של פינחס נמצינו למדים שאין דרכה של תורה להכשיר את נטיית הלב הפסולה של האדם. נשיא בית אב לשמעוני ביקש לשכנע את משה שיש להתיר את האסור ולסגת מהקו ההלכתי על מנת שהמצב בעם לא יתדרדר יותר ואפילו עשה מעשה בעצמו. לא כך דרכה של תורת משה, אלא על האדם לעמוד איתן ולא לכופף את ההלכה גם כאשר לכאורה יש טיעון ערכי, מוסרי, אנושי חזק ומשכנע. עם ישראל נדרש לעמוד כנגד פיתויים חומריים ורוחניים כאחד ולא לסתות אפילו כמלוא נימא מדרך האמת והצדק.
גם בחיינו הפרטיים אנו ניצבים בסוגיות רבות בהנהגת הבית ובצורת החיים אותה אנו מבקשים להנחיל לילדנו בעולם מודרני שהולך ומשתכלל. על האדם בסוגיות אלו לבחון צעדיו בפלס, ולהיות כנה עם עצמו לבל יבוא להכשיר את האסור מתוך טיעונים כגון: "בדורנו המצב אחר" או "במציאות שכזו ראוי שלא להחמיר" וכו' וכו'.
אסור לנו להתאים את התורה לחיים שלנו, אלא אנו מחויבים להתאים את עצמנו לדרך התורה. עלינו להקפיד שלא לעשות קיצורי דרך אלא להכשיר את הלבבות לעבודת אבינו שבשמים. כל גדולי הכופרים לא נולדו עם תפישת עולם מרדנית, אלא שהדבר התפתח בקרבם צעד אחר צעד, היתר אחר היתר עד שמצאו עצם בתוך חושך איום.
יהי רצון שנזכה להיות מתלמידיו של אברהם אבינו, שזכה להפוך את כל מהותו לעבדות הקב"ה ע"י עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה. אכי"ר.
הרב אברהם בליקשטיין הוא ר"מ בית המדרש הגבוה להוראה "דרכי הוראה".
הצגת כל התגובות