כתוב בפרשה (ויקרא כ"ה, פסוק ל"ה – ל"ט) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עימך, אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך, את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם עבדים ע"כ.
ולמדו חז"ל בגמרא שיש איסור על הנותן ועל המקבל, ובאמת צריך להבין מה האיסור בזה אם שני הצדדים מסכימים לכך, הרי גם הנותן מרוויח שע"י כך המלווה ילוה לו כסף, ומה כ"כ גרוע בזה שהמלווה ירוויח כסף ע"י שהוא מלווה כסף לחברו, והלא מה זה שונה משכירות בית או מכונית שמותר, וכן יש להבין מה הקשר ליציאת מצרים?
רמח"ל במסילת ישרים (פרק י"א) מצטט את הגמרא במסכת בבא מציעא (דף ע"א ע"א) שכל המלווה בריבית הרי הוא ככופר באלקי ישראל חס וחלילה, ושוב רואים חומרת איסור ריבית, ולכאורה למה זה לא כמו כל עבירה, וכן על הא דאיתא ביחזקאל (פרק י"ח פסוק י"ג) כתוב בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה את כל התועבות האלה עשה מות יומת דמיו בו יהיה, ולמדו חז"ל בשמות רבה (ל"א) וחי לא יחיה שאינו קם לתחיית המתים.
והנה בפרשת עקב (דברים י"א פסוק כ"א) כתוב למען ירבו ימיכם וימי ביניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם וכו', וכתב רש"י (בד"ה לתת להם) לתת לכם אין כתיב כאן, אלא לתת להם, מכאן נמצינו למדים תחיית המתים מן התורה עכ"ל, דהיינו שהתורה מוצאת לנכון לרמוז על תחיית המתים בהבטחה שיתן לנו את ארץ ישראל, לומר שגם אלו שנפטרו במדבר יכנסו לישראל.
ואיתא בגמרא במסכת כתובות (דף קי"א ע"א) אמר רבי אלעזר מתים שבחוץ לארץ אינם חיים, שנאמר (ביחזקאל פרק כ"ו) ונתתי צבי בארץ חיים, ארץ שצביוני בה, מתיה חיים, שאין צביוני בה אין מתיה חיים ע"כ, ופריך ולרבי אלעזר, צדיקים שבחוץ לארץ אינם חיים, אמר רבי אילעא ע"י גלגול, מתקיף לה רבי אבא סלא רבא גלגול לצדיקים צער הוא, אמר אביי מחילות נעשות להם בקרקע.
ופרש"י דברי רבי אילעא בגלגול, פירוש מתגלגלים העצמות עד ארץ ישראל וחיים שם, ואביי אמר מחילות נעשה להם בקרקע ועומדים על רגליהם והולכים במחילות עד ארץ ישראל ושם מבצבצין ויוצאים ע"ש, והיינו דלעתיד לבא כשיהיה תחיית המתים, המתים לא יקומו בחו"ל אלא רק בארץ ישראל, ואפי' הצדיקים יבצבצו רק בארץ ישראל.
וא"כ רואים מכאן דאע"פ שהקב"ה מבטיח לנו תחיית המתים, מ"מ לא כולל המלווה בריבית והדר בחו"ל, דהמלווה בריבית אין לו תחיית המתים כלל, והדר בחו"ל אינו קם לתחייה בחו"ל אלא רק בארץ ישראל, ויש להבין מה הצד השווה ביניהם.
ר' עקיבא איגר הסביר לנסיך: קמצנים לא קמים בתחיית המתים
ולפני שנבאר את הדברים, נקדים בסיפור המבוא בספר חוט המשולש (דף רי"ב), מעשה שהיה כך היה, בתקופת בו חי רעק"א היה עשיר גדול גר בעיירה בו כיהן כרב רעק"א, והנה עשיר זה כרוב עושרו כך היה רוב קמצנותו ותאוות ממונו ולא היה נותן צדקה כלל והיה מלווה בריבית, ואחד מן הימים הגיע זמנו של העשיר להסתלק לעולם שכולו טוב כדרך כל הארץ, ואכן האיש הזה נפטר, כשבאו בניו של העשיר אל אנשי חברה קדישא לסדר את צרכי המת, התפלאו לשמוע מחיר הקבר בסכום גבוה מן הרגיל, לאחר דין ודברים לא הסכימו אנשי חברה קדישא להתפשר והיתומים נגשו לנסיך שיטפל בענין.
הנסיך אמר שיטפל, אמר ועשה, ומיד שלח לקרוא לרעק"א רב העיירה שיסביר לו פשר העניין, רעק"א ברוב ענוותנותו הגיע אליו, והסביר לו שבדרך כלל המחיר לקבר עולה יותר זול מהמקרא הזה כיון שאנו מאמינים בתחיית המתים, ולכן עניין הקבורה הוא לכמה שנים בלבד, ומקבלים דמי שכירות עבור הקרקע, אבל בנידון דידן כיון שהנפטר היה מלווה בריבית א"כ לא יזכה לתחיית המתים ולכן מחיר הקבורה הוא בהתאם...
וביאור הענין אפשר להסביר ע"פ מה שכתוב בגמרא במסכת סנהדרין (דף נ"ט ע"ב) רבי יהודה בן תימא אומר אדם הראשון מסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין הציץ בו הנחש וראה בכבודו ונתקנא בו וכו', אחרי החטא שחטא בעץ הדעת נענש ונגזר עליו בזיעת אפך תאכל לחם, והביאור הפשוט בזה היא שע"י החטא כביכול התרחק המין האנושי מהקב"ה והוצרך הקב"ה לחזק את הקשר והאמונה ביננו אליו ע"י עמל הפרנסה , שזה מה שמקשר ביננו להי"ת, נשיאת עיניו של האדם ודאגתו לפרנסתו מהוה נדבך חשוב לשלימותו הרוחנית של כל יהודי באשר הוא יהודי.
הפתרון לכל הבעיות - אמונה
ובחיים היום יום אנו רואים בחוש דברי המדרש הנ"ל, דהנה כל אדם שרוצה לסחור ולהרוויח כסף המציאות הוכיח שחייב לעבור תלאות וסבל כדי להגיע למטרה זו, דהנה לדוגמא, מי שרוצה לפתוח חנות, צריך לחפש מיקום טוב, לשפץ ולסדר את החנות, לקנות סחורה טובה המתאימה לאוכלוסיה בו ממוקם החנות, להשקיעה בפרסום בפועלים וכן כל מיני דברים, וגם אחרי כל זאת עדיין כולו פחד ודאגה האם יצליח במשימה זו, האם אנשים יבואו לקנות, האם הסחורה לא תקלקל או תגנב וכן כל חששות שיש לכל סוחר.
יהודי שכזה יש לו רק פיתרון אחד לכל דאגותיו, והוא להאמין בקב"ה, ע"י שהוא מאמין בה' כל דאגותיו וחששותיו מסתלקות, הוא מתפלל לה' כבן לאב כעבד לרבו שיצליח דרכו ושכל העסק ילך כשורה, וכן בתפילת שמונה עשרה מכוון בבכרות כדבעי ומאמין שהקב"ה יעזור לו, ומאידך ישנו המלווה בריבית שלכאורה אין לו כל דאגה וחשש, שהרי אם הלווה לא ישלם הוא מיד יקח ממנו רבית בלי רחמנות, ואין לו מה להפסיד בחיים, וא"כ כביכול אפשר לחשוב שהוא בטוח בעצמו ולא צריך להאמין בקב"ה, והאמונה בקב"ה אט לאט נעלמת ממנו וממשפחתו, ואפשר שזאת היא הסיבה שהתורה אסרה עלינו להלוות בריבית.
עתה לאחר המחשה זו מובן טוב מאוד למה התורה הפליגה בחומר איסור הלוואה בריבית, אע"פ ששני הצדדים מסכימים לכך, כיון שיש כאן מיעוט של אמונה והכרה בקב"ה.
והוא הטעם למה מי שמלווה בריבית אינו קם לתחיית המתים, שהרי תחיית המתים הוא הדבר הכי גדול שדוחה את כל חוקי בריאה, שהרי הגופות הקבורים נרקבו ואינם, וכן לפעמים קוברים עצמות בודדים של אנשים, וכן אלו שנשרפו חיים וכל המיתות המשונות שיש בעולם, כולם יקומו לתחייה, ומניין, והרי הגוף כלה ואינו באדמה, ובכל זאת אנו מאמינים שיהיה תחיית המתים, וכמו שכתוב בספר יסוד ושורש העבודה, שהקב"ה יאסוף את כל העצמות של אלו שנתפרקו, וכן אלו שנשרפו בחייהם, ויתן להם חיים, וזאת היא האמונה הכי גדולה שיש בקב"ה, ולכן המלווה בריבית שכל חייו היה סמוך ובטוח על עצמו ולא התחזק באמונה, וכן כל מי שלא מאמין בקב"ה לא יזכה לתחיית המתים, דדבר פשוט שלא יאמין בנס בסדר גודל כזה, וכמו שכתוב בגור אריה (פרק ב') שהקבורה זה הטמנה למה שיהיה בעתיד, וזה אותו רעיון כמו כל חקלאי שלוקח זרע וטומן אותו באדמה, וכביכול נרקב ונארס ואז צומח הזרע ע"י ריקבון הזרע, וכמו שכתבו התוס' בשבת (דף ל"א ד"ה אמונת) שאמונת זה סדר זרעים, משום שמאמין בקב"ה וזורע.
ולפי זה מובן למה תחיית המתים תתקיים רק בארץ ישראל, שהרי ארץ ישראל היא כולה אמונה, וכמו שראינו כתוב בתורה על משה רבינו ואהרן [במדרגתם] יען לא האמנתם בי להקדישני לא זכו ליכנס לארץ ישראל, וכן חטא המרגלים היה חטא באמונה ולכן לא זכו ליכנס לארץ ישראל, וביאור הענין הוא משום שארץ ישראל היא פלטרין של מלך, ואיך אפשר להיות בפלטרין של מלך בלי להאמין במלך.
וכן מובן למה כתוב בפסוק לגבי ריבית אני ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שהרי השקפת עולם שהיתה אז בעולם מקורה היה במצרים, והשקפת מצרים הייתה להאמין בכוחי ועוצם ידי, ולא להאמין באלוה, וכידוע שהנילוס היה משקה את כל ארץ מצרים, ולא ירד גשם במצרים, ולא היו צריכים לאמונה בה' כמו כל חקלאי ממוצע בעולם בזמנינו אנו, והיינו משום שהקב"ה לא רצה את תפילתם לכן הנהיג את העולם בצורה כזאת שיהיה להם מים הרבה, וא"כ הם התרגלו לא להתפלל לאלוה, אלא האמינו בעצמם, והשקפה זו היתה נפוצה בעולם, כיון שמצרים הייתה אימפריה ששלטה על כל העולם כולו, וכדאיתא במגילה שפרעה מלך כמעט על כל העולם כולו, גם בצורת חשיבה של העולם, וכשעם ישראל היו מאתים ועשר שנים במצרים היו כעובר במעי אימו, הקב"ה הוציא גוי מקרב גוי, ודבר פשוט שעם ישראל ביציאת מצרים היו צריכים לעבור שינוי דרסטי כדי לחזור ולהאמין בקב"ה, ולכן ה' הנהיג אותם במדבר וכל הנסיונות כדי שיחזרו להכרה שיש הקב"ה בעולם, ולכן פסח נקרא חג האמונה, וכן המצה נקראת בזוהר פיתא דמהמנותא, ולכן מובן למה הקב"ה מזכיר יציאת מצרים בפרשת ריבית.
ולפי זה מובן מה שאנו אומרים כל יום ג' פעמים בתפילת שמונה עשרה בברכה השנייה אתה גיבור לעולם וכו' ומקיים אמונתו לשני עפר וכו', ברוך אתה ה' מחייה המתים, ועיין ביערות דבש לרבינו יונתן אייבשיץ זצ"ל שכתב שכל מי שאומר ברכה זו חייב לקבוע בליבו את אמונת בהקב"ה שמחייה מתים.
ב"ה זכינו אנו להיות מיושבי בית המדרש ולא סוחרים ולא מלוי בריבית אנו, אבל מ"מ התורה מורה לנו את הדרך אשר נעשה, ודרך פרשה זו מלמדת אותנו דרך בחיינו, ומלמדת אותנו שפרנסתו של אדם היא כל כולה אמונה, ומה שנגזר על האדם בר"ה כך יקבל, ואם האדם יאמין בזה לא יבוא לגזל או רמאות בעסקיו, והאמונה תתן לו כח להתגבר על יצרו.
אנו נמצאים לפני קבלת התורה, ואנו צריכים להרגיש ולהתכונן לחג השבועות הקרב ובא, צריכים להתחזק באמונה כדי שזה יהיה הכנה למתן תורה, ולהבין בעומק מה הקב"ה דורש מאיתנו, ושבוע אחרון של ספירת העומר ע"פ הקבלה היא כולה מלכות, עלינו להכיר באלהותו ובמלכותו של הקב"ה, שהוא בורא העולם ושהוא נתן לנו את התורה.
לא נותר לנו אלא לצפות שהקב"ה ברוב חמלתו עלינו יעזור לנו להתחזק כדי שנגיע מוכנים לקבלת התורה, יה"ר מלפני בעל הרצון שנזכה להשתמש בדברים הללו כראוי, ככלי עזר לעבודת הבורא.
הצגת כל התגובות