ולקחת אישה לבני ליצחק (בראשית כד' ד')
הגמרא קידושין כט. מביאה את דברי התוספתא בקידושין פרק א' אות ח' שהאב חייב למול את בנו לפדותו ללמדו תורה ללמדו אומנות ולהשיאו אישה.
בגמרא קידושין ל: מובא שלאב יש גם חיוב להשיא איש לבתו. מקור החיוב נלמד מהפסוק "קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבנכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים" (בירמיה כט' ו').
בגמרא בכתובות נב: ובקידושין ל: מבואר כי החיוב של האב להשיא את בנו שונה מהחיוב של האב להשיא את בתו. ביחס לבתו חייב האב לתת לה מלבושים ונכסים כדי שיבקשו להינשא לה, אבל ביחס לבנו מצוות האב היא לסייע בחיפוש אחר אישה לבנו.
הפני יהושע בקידושין ל: מבאר על פי רש"י בכתובות נב: כי שורש ההבדל בין חיוב האב לסייע בנישואי בנו לבין החיוב לסייע בנישואי בתו נובע מכך שדרך האיש לחזר אחר אישה ואין דרך אישה לחזר אחר האיש ולכן סיוע האב לבתו הוא באמצעות מלבושים ונכסים כדי שאנשים יחפצו להינשא לה אבל לבנו האב מסייע בעצם מעשה החיפוש אחר אישה ההוגנת לו.
הסבר נוסף מובא בתוספות גיטין מט: שלאיש קל לחפש אחר אישה הראויה לו אך לאישה קשה לחפש אחר בעל ההוגן לה.
הסיבה היא כי הגמרא אומרת שאישה מעוניינת להינשא יותר ממה שהאיש רוצה וממילא הבן שפחות רוצה להינשא הוא זקוק לסיוע בשלבי החיפוש עצמם אבל הבת שמעוניינת להינשא לה האב מסייע באופן שיחזק עוד יותר את האפשרות שיבקשו להינשא לה.
האם חיוב האב בנישואי בנו הוי מדאורייתא
בגמרא כתובות נב: מובא כי חיוב האב להשיא את בנו ובתו הוי מדאורייתא אך כשהגמרא בקידושין מונה את חיובי את האב על בנו אין הגמרא מזכירה שחיוב האב הוי מדאורייתא.
השיטה מקובצת כתובות נב: מביא בשם הריטב"א שחיוב האב להשיא את בנו לא הוי ממש מדאורייתא מפני שהחיוב נלמד מפסוק בנביא אלא החיוב הוא מדברי קבלה דהוי כעין דאורייתא והוסיף עוד לבאר כי האב אינו חייב להשיא את בנו ובתו אלא שאם השיא קיים מצוה.
וכן מבאר הפני משה את הירושלמי בקידושין פרק א' הלכה ז' שהפסוק בירמיה וקחו לבניכם נשים וכו' הוי רק אסמכתא בעלמא ולכן החיוב אינו מוגדר כמצוה מדאורייתא אבל שאר חיובי האב כגון מילה ופדיון בנו אלו מצוות מדאורייתא.
וכתבו האחרונים שייתכן כי גדר המצווה הוא כמו שכתב המאירי בקידושין ל': שהאב צריך להשתדל בנישואי בנו ובתו ודייקו האחרונים שהמאירי לא כתב כי האב חייב להשיא את בנו ובתו אלא כתב שהאבא צריך להשתדל בנישואי בנו ובתו ועל כן ניתן לומר שהאבא אינו מחויב להשיאם אלא שאם השתדל עבור נישואי בנו ובתו קיים בכך מצוה.
האחרונים מקשים מדוע הרמב"ם השמיט את חובת האב בנישואי בנו
הגמרא בקידושין כט. מביאה כי האב חייב בבנו למולו לפדותו ללמדו תורה ללמדו אומנות ולהשיאו אישה ויש אומרים אף להשיטו בנהר.
הרמב"ם מביא להלכה בהלכות מילה, בהלכות ביכורים, בהלכות רוצח, ובהלכות תלמוד תורה את חיובי האב במילה פדיון הבן לימוד אומנות ותלמוד תורה אך אין הרמב"ם פוסק את חיוב האב להשיא אישה לבנו.
והקשו האחרונים מדוע הרמב"ם בהלכותיו השמיט את חיוב האב להשיא אישה לבנו והרי חיוב זה מופיע ביחד עם שאר חיובי האב על בנו.
עוד הוסיפו האחרונים להקשות שלכאורה הרמב"ם סותר את עצמו כי הרמב"ם בפירוש המשניות על המשנה בקידושין מונה במפורש את ששת חיובי האב על הבן ואחד מהם הוא החיוב להשיא אישה לבנו אבל בפסקי ההלכות כפי שהובא לעיל הרמב"ם לכאורה משמיט ואינו פוסק את חיוב האב בנישואי בנו.
עוד יש לכאורה להקשות כי הגמרא בכתובות נב: לומדת מהפסוק קחו נשים וכו' שהאב חייב לתת לבתו נכסים ופרנסה כדי שאנשים יבקשו להינשא לה וכן שהאב חייב לסייע בנישואי בנו.
ואם כן צריך להבין מדוע הרמב"ם בהלכות אישות פרק כ' הלכה א' שפוסק את דברי הגמרא בכתובות נב: מביא להלכה רק את חיוב האבא לתת נכסים ופרנסה לבתו ואין הרמב"ם מזכיר כלל את חיוב האב ביחס לבנו והרי חיובי הסיוע לבת ולבן נלמדים מאותו פסוק.
ביאור שיטת הרמב"ם
בגמרא יבמות סב: מובא שהאוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיא את בניו ובנותיו סמוך לפרקם עליו הכתוב אומר "וידעת כי שלום אהלך, ופקדת נוך ולא תחטא" (איוב ה' כד')
הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כא' הלכה כה' פוסק את הגמרא יבמות סב: להלכה וכותב כי מצות חכמים היא שאדם ישיא את בניו ובנותיו כדי שחס ושלום הם לא יגיעו לידי זנות והרהור עבירה.
ואם כן רואים שהרמב"ם פוסק כי על האב מוטלת מצות חכמים להשיא את בנו ואין הרמב"ם כביכול מתעלם לחלוטין מחיוב האב על בנו.
אלא שעדיין צריך לברר מדוע הרמב"ם מזכיר את חובת האב בנישואי בנו רק בהלכות איסורי ביאה ששם מבואר כי חכמים ציוו את האבא בנישואי ילדיו כדי שלא יגיעו לדבר חטא.
ואילו בשאר ההלכות הרמב"ם כלל אינו מזכיר את חובת האב בנישואי בנו אלא מציין רק את חובת האב ביחס לבתו.
ונראה לבאר כי מצות האב לסייע בנישואי בנו ובתו היא מצוה השונה בגדרה משאר המצוות. מפני שכאשר הבן והבת מגיעים לגיל שתים עשרה או שלוש עשרה הרי הם מתחייבים בעצמם בקיום מצוות וממילא אין לאב שום שייכות במצוות ילדיו (למעט אם לא פדה את בנו עד שהבן הגדיל דלפי שיטת החינוך והרשב"א לא פקעה חובת האבא אך הריב"ש ועוד חולקים)
על פי הנאמר כשנבוא לדון על מצות הנישואין לכאורה ברור הוא כי מצות הנישואין שייכת רק לבן והבת מפני שמטרות הנישואין היא קיום מצות פרו ורבו שהבן מחויב בה וכן ההשתדלות להינצל מחטא ועוון שבזה גם הבן וגם הבת מחויבים.
אלא שלמרות שמצוות הנישואין מוטלת רק על הבן והבת בעצמם בכל זאת חכמים ציוו באופן מיוחד את האבא שיסייע לבנו ובתו בנישואיהם כדי להצילם מן החטא.
וממילא ביחס לבת חכמים ציוו את האבא לתת לבתו נכסים ופרנסה כדי שיבקשו עוד יותר להינשא לה ועל כן מצות האב ביחס לבתו היא מצוה מעשית עם פעולה ברורה בדמות נתינת נכסים ופרנסה.
אבל ביחס לבן לא מצינו כי חכמים חייבו את האב באיזו בפעולה מעשית אלא צריך לומר כי מצות האב היא לסייע באופן כללי בנישואי בנו כגון על ידי נתינת עצה טובה ודיבור על ליבו.
ועל כן בהלכות איסורי ביאה פרק כא' ששם הרמב"ם מסביר כי חכמים ציוו לסייע בנישואי הילדים כדי להצילם מחטא ועוון הרמב"ם מציין שחובת האב היא גם ביחס לבנו וכן בפירוש המשניות ששם הרמב"ם מונה את חובות האבא כלפי ילדיו כותב הרמב"ם שיש לאב חובה ביחס לבנו.
אבל בהלכות אישות פרק כ' ששם הרמב"ם פוסק כי האבא צריך לתת לבתו נכסים ופרנסה זוהי פעולה מעשית שהאבא הצטווה רק ביחס לבתו אבל לא ביחס לבנו ועל כן הרמב"ם לא מזכיר את חובת האב ביחס לבנו.
סיכום: מתוך לימוד ההלכות ברמב"ם עולה כי חכמים ציוו את האבא לסייע בנישואי בנו ובתו אלא שיש הבדל בין החובה ביחס לבתו שהיא כוללת פעולה מעשית של נתינת פרנסה ונכסים כפי כוחו לבין החובה כלפי הבן שהיא סיוע בהדרכה ובהתקנת עצה טובה.(לכאורה בהבנה זו קאי גם השו"ע שלא פסק את חובת האב ביחס לבנו אך פסק את חובת האב ביחס לבתו).
הצגת כל התגובות