ראש הישיבה הוריד את המשקפיים והביט לתוך עיניו. הוא השפיל מבטו ושמע את קולו המחוספס של ראש הישיבה "זה לא המקום בשבילך, תצטרך לחפש לך ישיבה אחרת". הרב כחכח בגרונו, שם המשקפיים בחזרה והמשיך לעיין בספר שלפניו, והוא הרגיש את הגוש חונק את הגרון. ההזדמנות האחרונה שלו נסגרה.
הוא יצא מהחדר, משאיר דלת פתוחה, אולי הראש ישיבה יתחרט, יבוא אחריו, יקרא בשמו, אך לא, המציאות הייתה כואבת מאוד.
מסדרונות הישיבה הארוכים, נתנו לו זמן להזכר בדרך שעברה עליו.
הוא היה בחור שהיה לו קשה ללמוד. הוא עשה כמה שטויות, יותר נכון המון שטויות הוא עשה בחייו הבוגרים, מאז שהוא פתח את העיניים וגילה שיש חיים מאחורי המסך של בני ברק. הוא כבר הספיק לעוף משלוש ישיבות, וכעת הוריו ניסו להכניס אותו לישיבה חדשה. אבל ברגע שהראש ישיבה התוודע לקורות חייו, הוא לא הסכים בשום פנים ואופן להכניס אותו לישיבה.
עוד צעד אחד והוא כבר מחוץ לדלת הישיבה, אז הרגיש שמעון שמשהו בתוכו נשבר. הוא יצא מהישיבה ההיא ויצא גם מהדרך, התדרדר מדחי לדחי. בלילות הוא היה ער ובימים ישן. תפילות מאן דכר שמיה. את בית המדרש השכונתי הוא לא פוקד כבר המון זמן.
האם זה צעד מתריס או צעד של יאוש? או שאם כבר אז כבר...
זאת לא נדע.
שמעון התחיל לצאת למקומות מפוקפקים ולבלות שם, והתחיל לחשוב על העתיד בעידן החדש שלו. המודעה "קורס ברמנים" קרצה לו, הוא נרשם ומיד מתחיל ללמוד ולעבוד. עושה קצת כסף ומבזבז אותו על הטיפה המרה. לעתים מזמין לקוחות על חשבונו לכוס משקה. תמיד לבבי ונעים לכולם.
כמו באותו ערב, שראה אותה. בצעדים מהוססים היא נכנסה למקום בו עבד. זאת הייתה הפעם הראשונה בחייה של חוי שנכנסה למקום כזה. היא הרגישה מסוחררת מכל ערבוביית האנשים והמוזיקה הרועשת מדיי לטעמה.
היא ניגשת לבר, שאותו לראשונה היא רואה. והברמן שואל לשלומה, על ראשו מתנוססת כיפה קטנה בגודל שקל. חוי מצליחה לשים לב לזה, ושואלת אותו "אתה דתי?". והוא עונה לה בחיוך "כן, אני חרדי פרפר".
היא מתרגשת, ואומרת לו, שהיא חרדית וזו הפעם הראשונה שהיא נמצאת במקום כזה. הוא מבין את המשמעות של דבריה, ומרגיש אחריות, הוא חרד לגורלה. מי כמוהו יודע את משמעות המצב שהיא נמצאת בו...
דאגה נכנסת ללבו, הוא מפחד עליה, שלא תיפול במקום הזה. הוא ניגש לבוס, מסביר לו את המצב ומבקש להשתחרר להפסקה ארוכה.
המועדון היה צמוד לחוף בתל אביב. הם ישבו שם ודיברו על החיים. היה להם המון על מה לדבר. בתחילה הוא בעיקר הקשיב לה. היא סיפרה לו שנמאס לה מהסמינר. אז מה אם היא ממשפחה חשובה?, היא חיפשה מסגרת אחרת, אבל הוריה לא ויתרו.
היא אוהבת חצאיות קצרות, היא אוהבת איפור כבד. ככה היא מתחברת ואוהבת את עצמה. אבל בסמינר פחות אהבו את המראה שלה. והחליטו לשלוח אותה הביתה. להוריה החשובים הם אמרו, שהם לא מעיפים אותה, וכשהיא תחזור למוטב, היא מוזמנת לשוב חזרה לסמינר.
אך לחוי זה היה שחרור, זריקת מרץ ועידוד למעשיה. בבית כועסים ומתביישים בה מאוד, אולם אינם יודעים איך להתמודד עם התופעה שצמחה להם תוך תקופה קצרה... המריבות האינסופיות והויכוחים גרמו לה לקחת את הרגליים ולצאת לתל אביב קצת להרגיש חופש.
אולי גם למצוא מישהו שיבין לליבה.
הדקות חולפות ביעף, הם מצאו שפה משותפת ביניהם, כמו שלא הייתה להם לפני כן עם איש. גם הוא סיפר לה איך מכל ישיבה הוא עף. באחת תפסו אותו על פלאפון לא כשר, בשנייה הוא נתפס עם מחשב וסרטים, בשלישית, הוא סתם לא למד ולרביעית הוא בכלל לא התקבל.
הוא סיפר לה כי כשנכנס לפגישה אצל הראש ישיבה, החליט שאם יתקבל הוא עוזב את הכל וחוזר למוטב. הוא ידע שזו ישיבה טובה מאוד, אבל גם שמע שיש שם פתיחות לתת הזדמנות ולא רק למצויינים, ולכן הגיע לשם במיטב בגדיו, ובגינונים המקובלים. בעיניו עוד ראה את דמעתה של אמו כשיצא מהבית, ואיחלה לו בהצלחה, מתוך תקוה שישוב לדרך.
הוא סיפר איך ישב מול ראש הישיבה בתחנון, וביקש הזדמנות, "רק הזדמנות אחת, ואם אפול, לא אנסה אפילו לבקש שוב", והראש ישיבה לא נעתר, והסביר לו שזה לא הוא, אלא פשוט המסגרת לא בשבילו.
היא התעניינה ושאלה, איזו ישיבה זו הייתה, הוא אמר את שם הישיבה וסיפר לה על הצעדים במסדרונות הארוכים, שבכל צעד שהתרחק מחדר הרב, כך החליט להתרחק מהדרך וכחכוחו של הרב עדיין מהדהד בראשו עם המילים "זה לא המקום בשבילך". למשמע הדברים היא החווירה.
"אל תקחי קשה", הוא אמר לה, "בזכות זה שלא התקבלתי נפגשנו... אולי טוב שכך..."
ההפסקה הסתיימה, הוא חזר לעבודתו, והיא חזרה הביתה.
אולם הם המשיכו בקשר, עם המון שיחות נפש, הגיעו יחד למסקנה שרצונם האמיתי, הוא להתחזק בשמירת המצוות, וכך הם עושים ביחד, הוא מחזק אותה, מבקש ממנה להשתדל יותר בכיבוד הוריה.
הם מדברים המון, והוא מגשש על חתונה.
היא רומזת לו שהיא רוצה. היא ניגשת להוריה ופותחת בשיחה איתם, הפעם מלב אל לב, בקול נמוך ובלי חוצפה, היא מספרת להם שיש מישהו שמחזק אותה, אחד שגם התרחק וחזר. מספרת להם איך שמר עליה ומנע ממנה ליפול. אביה מכחכח בגרונו ואומר לה, "הרגשנו שאת עוברת תהליך חיובי, חששתי לומר לך מילה, כדי שלא תעצרי".
והיא משיבה "אני לא עוצרת, הוא רוצה להינשא לי".
"מה שמו?" שואל אביה. היא אומרת לו את השם, והוא מוריד את משקפיו, מישיר אליה מבט, והיא מסתכלת לתוך עיניו, מנסה לראות לתוכן. הוא ממלמל שוב את השם לעצמו, החוויר, וכמעט מתעלף.
"שמעון, שמעון... זה הבחור שלא קבלתי לישיבה. הוא הציל אותך? אני חייב לו תודה גדולה".
***
כשהם נפגשו, ראש הישיבה נפל על צווארו של שמעון וביקש את סליחתו. אולם שמעון חייך ואמר שהכל משמיים, והנה הוא זכה בבתו, להקים איתה בית נאמן בישראל.
חודש לאחר מכאן החתונה נחוגה ברוב עם, ואם שמעון חשש שלא יהיו בחורים שישמחו, אז הייתה זו טעות גדולה, באו בחורים מארבעת הישיבות... לשמח את החתן ואת הכלה. עוד בית נבנה בישראל.
מעז יצא מתוק.
הצגת כל התגובות