בדף היומי במסכת סנהדרין דף כ"ז, עוסקת המשנה בדיני הפסולים להעיד, וביניהם שני סוגים של פסולים: "אוהב" ו"שונא". אוהב הוא שושבינו של החתן, המלווה אותו לחופה, ושונא הוא כל מי שלא דיבר עם חברו שלושה ימים באיבה.
בעניין זה, יש שכתבו שהמקור למושג"שונא" לאחר שלושה ימים של נתק מחברו הוא מהכתוב, שם נאמר וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם (רש"ש).
מעניין לציין שהגמרא מביאה סיפור, שבו רבי יוסי בציפורי דרש על קפדנותו של אליהו הנביא כלפי אחאב. אליהו, שהיה רגיל לבוא אל רבי יוסי, לא הגיע במשך שלושה ימים. כאשר שאל אותו רבי יוסי למה הוא לא בא, ענה לו אליהו כי הוא כעס עליו וקרא לו "קפדן". כך אנחנו למדים שמדובר בכעס שנמשך לפחות שלושה ימים כדי להיחשב כ"סימן של שנאה". אם הכעס שורר פחות משלושה ימים, אין זו שנאה ממש.
דיין שונא מותר לו לדון?
בעניין זה עולה שאלה הלכתית מעניינת הקשורה לדיינים. בעל "בן איש חי" מעיד כי כבר בימיו, עורכי דין ניסו להפעיל טכניקות של העלבת הדיין כדי להפוך אותו ל"שונא", בכך שגרמו לו לכעוס ולהתבטא באופן שיכוון את טענותיהם נגדו. הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל דחה טענות אלו, והסביר כי גערת הדיין, גם אם הוא כועס, אינה פוסלת אותו מלדון את התיק. שנאה כלפי המורשה או עורך הדין אינה בהכרח משפיעה על פסק הדין שיינתן בעניינו של בעל הדין עצמו.
לסיום, בעל "חכמת שלמה" טוען כי בימינו, השנאה אינה תמיד ניכרת בגלוי. כיום, אנשים רבים שומרים בליבם שנאה, אך עדיין מדברים עם חבריהם בנעימות ובשלום, ולכן לא תמיד ניתן להסתמך על המראה החיצוני של השיחה כדי לקבוע אם יש שנאה אמיתית. וכיום רק עדות על האיבה ששוררת בין העדים או הדיינים תפסול את האדם מלדון.