בפרשת שמיני עוסקת התורה בסימני הכשרות של בעלי החיים. הבהמה הכשרה – היא זו שמפריסה פרסה, שוסעת שסע ומעלה גרה. בדגים – הסימנים הם סנפיר וקשקשת.
התורה מפרטת את בעלי החיים הטהורים שמותר לאכלם, לעומת הטמאים – שנאסרו לאכילה.
אבל מעבר לרשימה הטכנית – מסתתר כאן רעיון עמוק. חכמינו זיכרונם לברכה מסבירים שמאכל אינו רק חומר – הוא הופך לחלק מאיתנו, דם ובשר מבשרנו. למאכלים שאנו צורכים יש השפעה לא רק על הגוף – אלא גם על הנפש.
הרמב"ם, שהיה גם רופא דגול, כותב שהבהמות האסורות הן לרוב כאלה החיות בלכלוך וברפש – ובשרן עלול להזיק לבריאות.
הרמב"ן מוסיף: התורה אסרה את העופות הדורסים – אלה שטורפים באכזריות – כי תכונות האכזריות והזעם עוברות, ומשפיעות גם על האדם האוכל מהם.
ומנגד – כל הבהמות והעופות הכשרים, שותפים לתכונה משותפת: הם אינם טורפים. הם רגועים, ניזונים מצומח – ויציבים באופיים.
כמו שהתורה מלמדת – לא רק מה נכנס לפה חשוב, אלא גם מה יוצא ממנו. וכאשר ניזונים בטהרה – זוכים גם לחשוב, לדבר ולחיות בטהרה.