אחת השאלות המרכזיות הנוגעות לתולדות חג החנוכה, אשר נדונה בהרחבה בכתבי רבותינו, עוסקת בתהליך קביעת ימי החנוכה לדורות על ידי חכמי ישראל באותו הדור. תהליך זה, כפי שמתברר מתוך דברי חז"ל וגאוני הדורות, טומן בחובו רובד עמוק של התגלות והארה רוחנית.
הגאון רבי יוסף חיים, "בן איש חי", ראש גלותא דבבל, ביאר כי בשנה הראשונה נאלצו לקבוע שמונה ימי חג בשל הנס שנעשה בכל יום בשמן המנורה. אולם, לשנה שלאחר מכן הבינו חכמי הדור שאותה הארה רוחנית שהייתה בשנה הקודמת חזרה והתגלה בשמים, ולכן קבעו גם למטה את אותם ימים ל"ימי הלל והודאה". כך למדנו, כי הקביעה הייתה לא רק גשמית אלא גם שמימית, כמאמר חז"ל: "נזכרים למעלה ונעשים למטה".
בהקשר זה, הסביר רבי יוסף חיים את שאלת הגמרא: "מאי חנוכה?". הגמרא מתמיהה מדוע שם החג הוא "חנוכה" ולא "חנוך", המורה על חנוכת המזבח והמקדש. התשובה לכך, לפי דבריו, היא שבשל ההארה השמימית שנתרבתה בכל שנה, נוסף ה' לשם "חנוך", ללמד על ריבוי ההארה. זאת ועוד, "חנוך" הוא לשון זכר שאינו מתעבר, בעוד "חנוכה" בלשון נקבה רומזת ליכולת להתחדש ולהתרבות מדי שנה, כפי שההארה של חנוכה נולדת מחדש.
לשנה אחרת - מחמת ההרוגים
מפרשים רבים, ובהם בעל "ציץ אליעזר", הסבירו כי בשנה הראשונה עדיין היו שרויים בכאב ובאבל על הקרובים שנהרגו במלחמה. שיעור האבל על המתים הוא שנה שלמה, ולכן רק בתום שנת האבל התאפשר לחכמים לקבוע ימים אלו כימי שמחה.
על פי הגאון רבי אליעזר יהודה וולדנברג, קביעת ימי שמחה והלל כאשר חללי המלחמה מוטלים עדיין לפניהם לא יאה. הדבר תואם את הפסוק "דרכיה דרכי נועם", המחייב רגישות למציאות האנושית. השוואה לפורים ונסי דורנו
בהקבלה לנס חנוכה, הורה בעל "ציץ אליעזר" במלחמת ששת הימים כי יש לברך ברכת "הגומל" בלשון רבים, כדי לכלול את כלל הניצולים מהסכנה. נימוק זה דומה להסברו על דחיית קביעת החנוכה, לפיו קביעת ימי הודאה אינה מתאימה בעת שהאבל והכאב עודם טריים.