בשעה שאתם קוראים את הכתבה, יש בישראל למעלה מאלפיים דיירי רחוב (באופן רשמי, בטח יש יותר) שאין להם קורת גג מסודרת. המצב הזה בו הומלס ישן ברחוב אינו תקין בשום מצב, על אחת כמה וכמה בימי חורף קרים שהרוח נושבת במלוא העוצמה וגשם זולף ללא הפסקה.
יצאנו לבדוק, איפה ישנים ההומלסים בימי סערה? מה הפתרונות שהמדינה והחברה מציעה להם, ומי דואג להם בפועל?
בכתבה שלפנינו נכיר את ההומלסים, את הפתרונות בשבילם ונצא לסיור מטלטל עם מחלקת הרווחה בירושלים לאיתור ועזרה להומלסים.
מי דואג למחוסרי בית?
מי שדואג באופן כללי לדיירי רחוב הינו משרד הרווחה והביטחון החברתי, באמצעות המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות. הפעילות מתבצעת בשיתוף משרדי ממשלה נוספים, ארגונים פרטיים ועמותות, וזאת במטרה לסייע, לעזור ולטפל בדרי הרחוב, ולמנוע המשך הידרדרות ושלא להגיע חלילה למקרי מוות.
משרד הרווחה חילק את בתי המחסה לשלושה סוגים.
יש בית מחסה מינימלי למחוסרי בית. בית המחסה הזה, ששמו "גגון", פתוח מחמש בערב ועד למחרת בתשע בבוקר. הוא משמש בעיקר לאנשים שצריכים קורת גג רק ללילה. שם יקבל השוהה לינה, ארוחה חמה, ירקות ופירות וארוחת בוקר, מקלחת חמה וכלי רחצה, שירותי כביסה וביגוד והנעלה.
יש בתי מחסה לאנשים המכורים לחומרים, אנשים עם בעיות רפואיות או אנשים שנגמלים מחומרים. בית המחסה הזה פועל במשך היום כולו ולשוהים בו (בהשתתפות כספית סמלית) מוצעים שלושה ארוחות בנוסף לרשימה שמנינו לעיל.
יש בית מחסה נוסף ושמו "בית לחיים", הוא קיים עבור מי שהרחוב מסוכן עבורו והוא במצב נואש. או אז הוא יקבל את כל צורכו מבית המחסה ויישאר שם כתחלופה לחיי הרחוב המסוכנים עבורו. כל בית מחסה כזה דואג, על ידי העובדים הסוציאליים במקום, למיצוי זכויותיו של השוהה מול רשויות החוק. הן כדי להנפיק תעודת זהות או כדי לקבל קצבה מביטוח לאומי ועוד.
בעיר ירושלים, העיר בה נתמקד בכתבה הנוכחית, יש כ-200 דרי רחוב מוכרים המטופלים במחלקה לדרי רחוב שבאגף הרווחה העירוני. על פי נתוני העירייה, קיימים כעשרים דרי רחוב אשר חיים באופן קבוע ברחבי העיר ובמרכזה (שוק מחנה יהודה, תחנה מרכזית ומדרחוב בן יהודה).
עם קבלת התראה על מזג אוויר סוער, פועלים צוותי המחלקה לדרי רחוב לאיתור דרי הרחוב באמצעות סיורים יזומים (ובהתאמה לדיווחי תושבים), ומציעים להם מיטה חמה וקורת גג בבתי מחסה. דרי רחוב המסכימים להצעה מפונים למקלט ואלה המסרבים מקבלים ציוד לימי הקור הכולל ביגוד חם, שמיכות, ושתיה חמה.
יוצאים לשטח
התלוויתי לסיור עם מחלקת הרווחה. איתי בצוות ניר דרמון ואפרת ק'. ניר הוא מדריך דיירי רחוב ואפרת היא עובדת סוציאלית בעירייה המטפלת בדיירי הרחוב.
אנחנו יוצאים לסיור בדיוק ביום גשום במיוחד. הקור מכה בנו ואנחנו מתכרבלים במעילים החמים שלנו בדרכנו לחפש הומלסים ולהציע להם להיכנס להוסטל שפועל בשיתוף פעולה עם העירייה.
מיהו הומלס? אני שואל את הצוות בדרכנו ל'זולה' במרכז העיר, שם משתכנים מספר הומלסים.
"דרי הרחוב הם אנשים שגרים ברחוב ונמצאים במצוקה קיומית או בסכנת חיים", עונה ניר, "הם שרויים בדרך כלל בהזנחה פיזית ונפשית קשה, לרוב דרי הרחוב הם אנשים שחוו כישלונות וגם לא נאבקים לשינוי מצבם. נח להם איך שהם כיום".
למה יש כאלה שלא ירצו עזרה ולא יתפנו להוסטל שאתם מציעים?
"לרבים מהם יש חשדנות עמוקה כלפי הסביבה, אנחנו צריכים לבנות איתם אמון עד שהם נפתחים אלינו".
אז אתם יודעים מה השמות שלהם?
"בטח", עונים לי שניהם.
יש לכם פרטים שלהם? יש להם בכלל טלפון?
"לחלקם יש פלאפון ויש לנו את המספרים שלהם. אנחנו מתקשרים אליהם מדי פעם בשעת הצורך ובכלל כל פרט מזהה שלהם – יש לנו. כמו תעודת זהות אם יש, רשימת אנשי קשר קרובים וכדומה".
תדעו להגיד לי מה קורה לאדם נורמטיבי מהרגע שהוא היה במקום 'טוב' בחיים שלו עד שהוא התדרדר עד לרחוב?
"זה משתנה מאדם לאדם ולכן קשה יהיה להגדיר", עונה ניר, ואפרת מוסיפה: "זה יכול להיות גירושין פתאומיים, זה יכול להיות בגלל טלטלה במשפחה או במקום העבודה. לרוב זה אנשים שהמשפחה זרקה אותם וכך הם התגלגלו לרחוב".
את מי תמצאו יותר ברחוב, גברים או נשים?
"הרוב המוחלט הם גברים", עונה ניר, "כדי שאישה תגיע למצב הזה היא צריכה להיות בתחתית ממש. כי בדרך כלל, גם אם הבית מתפרק היא זו שתישאר בבית והגבר יצא לחפש מקום אחר".
נערים או מבוגרים?
"מבוגרים. אנחנו מטפלים באנשים מגיל עשרים ושש. אבל אם נמצא נערים נעביר את התיק למחלקת נוער והם יטפלו בו. שלא תחשוב לרגע שנוער בסיכון זה חברה 'על הגדרות', לרבים מהם גם אין מוקם להניח את הראש בלילה".
ולמה אנחנו מסתובבים במרכז העיר?
"כיוון שההומלסים בודדים, הם רוצים להרגיש חיים", עונה אפרת, "ובמרכז העיר הם מרגישים 'חלק' מהמקום. במקום נידח יהיה להם משמעם".
ניר מוסיף ואומר כי "במרכז העיר גם יש הרבה בעלי עסקים והם מרחמים על ההומלסים ונותנים להם לאכול. לכן תמצא אותם בעיקר במקומות הומי הדם".
הומלסים מקבלים שירות VIP, הם רק צריכים להושיט את היד
אנחנו נכנסים ל'זולה', מבנה ישן נטוש ליד שדרות ממילא, שם מתקבצים כמה הומלסים, עם מזרונים שהם סחבו וכמה בגדים מפוזרים. המקום כעת ריק. כיוון שהגענו בשעות הצהריים, ככל הנראה הם הלכו לבית תבשיל לקחת לעצמם ארוחת צהריים.
"בזולה הזאת", מספר ניר בעצב, "נפטר הומלס בשנה שעברה. אנחנו עשינו הכל כדי להביא אותו להוסטל אך הוא לא רצה".
איך התחושה? אתם מרגישים שיכולנו למנוע ממנו למות?
"זה לא קל. אבל אנחנו מצדנו עשינו הכל לשכנע אותו לבוא להוסטל. בסופו של דבר זו בחירה של האדם אם הוא רוצה לעזור לעצמו. אנחנו מצעים את כל העזרה האפשרית, אבל על ההומלס בסופו של דבר להחליט האם לקבל ולהסכים לה", עונה אפרת.
אנחנו ממשיכים לצעוד ליעד הבא, בניין כלל במרכז העיר, ובדרך אומר לי ניר: "ההומלסים מקבלים מאתנו שירות VIP, אנחנו דואגים להם לתעודת זהות אם אין להם, ממש הולכים איתם ביחד למשרד הפנים לעשות את זה, הרי הולמס לא יחכה בתור בשביל תעודה כזאת, לפעמים הוא גם חושש מהתהליך, שאולי יעשו לו משהו, לכן אנחנו באים אתו יחד. אנחנו דואגים שיקבל הבטחת הכנסה, עומדים בקשר עם הביטוח הלאומי ועוד. אבל אם ההומלס לא יסכים לקבל את העזרה – אין ביכולתנו לעשות דבר".
מה עושים כדי שהומלס יסכים לקבל עזרה?
"בונים אמון", מסביר ניר. "באים מדי פעם, מדברים איתו, יוצרים קשר חם, עד שהוא סומך עלינו שאנחנו באמת רוצים בטובתו. זה תהליך".
"המעניין הוא", מוסיפה אפרת מעניין לעניין באותו עניין, "שלפעמים אנחנו פחדים מההומלס בגלל איך שהוא נראה, אבל באמת שלפעמים הם מפחדים מאתנו. הם חוששים מהאדם הרגיל שהולך מולם כי הם הרבה יותר חלשים ממנו".
אז אם אני מבין נכון, אם אני רואה הומלס כדאי להאיר לו פנים...
"בהחלט", הם עונים יחד, "לפעמים מילה טובה חשובה מהכסף עצמו".
מה שמוביל אותי לשאלה האם לדעתכם – המקצועית, כמי שרואים הומלסים מדי יום – כדאי לתת צדקה בכסף או איזה סנדוויץ', כי הרי יכול להיות שאם אני ייתן כסף, ההומלס ילך לקנות בזה חומר מסוכן?
"שאלתי על זה רב פעם", עונה ניר. "אנחנו את הצדקה צריכים לתת, כדי לא להיות קמצנים וצרי עין. אם כי אולי כדאי באמת לתת משהו פיזי וככה לוודא שזה הולך למטרה טובה. פשוט לשאול את הבנאדם מה יעשה לו טוב כרגע וללכת לקנות לו את זה".
אמרתם שאתם פועלים לתת 'הבטחת הכנסה' להומלסים, איך אתם מוודאים שזה לא הולך לחומרים מסוכנים?
"תראה", עונה אפרת, "דבר ראשון אנחנו מחויבים לדאוג למה שמגיע לו ללא קשר למה שהוא יעשה עם זה. שנית, אנחנו מלמדים אותו מה כדאי לעשות בכסף. יש הומלסים שקונים עם זה תרופות ובגדים. ושלישית, ברגע שאנחנו דואגים לו לכסף אנחנו מורידים את רמת הפשיעה כי אחרת הוא יכול לפרוץ ולגנוב מחנויות. אז אנחנו לזכויותיו צריכים לדאוג ועושים ככל האפשר לעזור לו להתנהל נכון עם הכסף".
אנחנו ממשיכים לכיוון בניין כלל במרכז העיר. שם, באחד הגגות, ליד מספר מאווררים של מזגנים שמוציאים משב רוח חם יחסית, אנחנו מוצאים שמיכה של עיריית ירושלים ומספר שקיות של הומלס. אנחנו משערים שהוא ירד לבית תבשיל סמוך ואנחנו הולכים לשם.
הנוצרים שדואגים לאוכל בהכשר מהודר
את בית התבשיל מנהל ברוך. המקום מכין כמאה וחמישים מנות מדי יום. בתפריט: בקבוק מים, לחמנייה, סלט, משהו חם ופרי. הכל מגיע ארוז יפה עם סכו"ם.
"לפני הקורונה היו מגיעים לכאן אנשים ויושבים לאכול כאן", מראה לי ברוך את החדר רחב הידיים. "היום הם עושים 'טיק הווי', באים ולוקחים, כל אחד לדרכו".
ראיתי שכתוב כאן כללים ברורים של המקום, הם נכתבו בגלל מקרים שקרו?
"כן, היו אנשים שרצו לקחת שתי מנות בשביל להביא לחבר ולא יכולנו לאפשר זאת כי אין לנו מספיק מנות, אז היו דחיפות וצעקות. במקרה כזה אנחנו אומרים לו שפעם הבאה הוא לא יקבל אוכל ואם צריך מביאים את הביטחון של הבניין לעזור לנו. אבל זה כמעט לא קורה".
אני כותב את הדברים שלך והרבה מאוד אנשים הולכים לקרוא אותך, מה היית רוצה לומר למי שקורא אותנו?
"יכול להיות שהאדם הרעב צריך למלא את הבטן וזה בסדר, הוא ימצא איפה למלא את הבטן, אבל הוא גם צריך למלא את הלב", אומר ברוך ומשאיר אותי בצמרמורות. "הם צריכים את המישהו שידבר איתם בגובה העיניים. שמישהו יראה אותו כמו שהוא. לא מעליו".
ממש כמו שכתוב: "גדול המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב", אני מפטיר בהתפעלות.
של מי העמותה?
"נוצרים", מפתיע אותי ברוך. "נוצרים אוהבי ישראל שדואגים לשכבות החלשות".
המקום כשר? אני תוהה.
"כן", עונה ברוך. "בהשגחה מהודרת שכל מי שרוצה לבוא יוכל לבוא לאכול אצלנו".
אם חשבתי שראיתי הכל בחיים, גיליתי שעוד לא ראיתי חצי מהדברים המפתיעים הקיימים בעולם... והאמת, זה לא הפעם האחרונה שאני יופתע היום. מיד נגיע להפתעה הבאה.
החלום של סאלאח
אנחנו יורדים לכיוון מדרחוב בן יהודה ואז רואים אותה. אישה עם מעיל, כובע ועגלה, יושבת ליד מרכז קניות, אוספת כסף.
אנחנו ניגשים אליה.
"אנחנו מהרווחה", אפרת פותחת איתה בשיחה. מסתבר שהיא לא מדברת טוב עברית. משברי המילים שאפרת מצליחה לדבר איתה היא מבינה שהיא הגיעה מהרשות הפלסטינית ומסתובבת כל יום במקום אחר.
'יש לך איפה לישון?', שואלת אפרת. האישה מסמנת שכן.
מה עושים במקרה כזה?
"אנחנו נגיע לכאן שוב הלילה", עונה ניר, "אם היא עדיין תהיה פה, נציע לה ללכת לישון בהוסטל".
וזה שהיא אוספת כרגע כסף במקום הזה?
"זה חוקי", עונה אפרת, "כל עוד זה לא במקומות קדושים או מסוכנים, אנחנו לא מונעים מאף אחד לעשות מה שהוא רוצה לעשות ברחוב. הרי זה חוקי לאסוף כסף".
תדווחו למשטרה עליה שהיא הגיע מהרשות?
"לא. אנחנו כמחלקת רווחה לא רוצים להרע את מצבו של ההומלס ולכן אנחנו מעצמנו לא נדווח עליו. אם המשטרה תבוא זה כבר עניין שלה".
עודנו מדברים והנה אנחנו פוגשים את סאלאח.
סאלאח שוהה בהוסטל בחסות העירייה ומקבץ נדבות במהלך היום. ניר ואפרת שמחים לפגוש אותו. 'אולי תעזור לנו לדבר איתה?' מבקש ניר וסאלאח נענה ברצון. הוא פונה לאישה ומגלגל איתה שיחה בערבית. מסתבר שהיא רווקה וגרה ברמאללה. אין משהו שאנחנו יכולים לעשות למענה חוץ מלהציע לה כוס תה חם שהיא לוקחת בתודה.
אני פונה לדבר עם סאלאח, שלהגנה מפני הגשם שם על עצמו שלט של מפעל הפייס המבשר על זכייה על סך 55 מיליון שקל. אוי האירוניה...
סאלאח, אני שואל, טוב לך בהוסטל?
סאלאח שמח לדבר איתי והוא עונה שכן. "דואגים לי, יש לי מה לאכול והם עושים לי סדר".
כמה כסף אתה עושה ביום? אני שואל ורואה את הכוס שלו לא מלאה במיוחד.
"אולי שלושים שקל", עונה סאלאח. "אנשים רואים כוס מלאה חושבים יש הרבה כסף, אבל אם תספור אין פה יותר משלושים שקל".
ומה אתה עושה בכסף?
"אני קונה תרופות לכבד שלי. הוא התנפח לאחרונה".
יש לך חלום?
"יש, בטח יש", סאלאח מסתכל קדימה לאופק. "אני רוצה להתנקות (מסמים. א.ט.) ולחזור למשפחה שלי. להיות ביחד עם הילדים שלי".
אני מגלה שדמעה מבצבצת מבין עיני. מזל שיש רוח ואני יכול לתרץ את הדמעות בגלל מזג האוויר.
נראה לך שאתה תצליח להתנקות?
"כן", סאלאח נחרץ. "הם עוזרים לי", הוא מצביע על ניר ואפרת. "בזכותם אני יכול להצליח".
סאלאח, אני כבר מגיש חבר. אתה מסכים לי לפרסם את השיחה שלנו?
"בטח", סאלח מסכים, אפילו מעניק חיוך גדול למצלמה.
מה אתה רוצה שאני יכתוב לאנשים?
"שאתם רואים אותנו ברחוב, תתייחסו אלינו. אנחנו אנשים טובים שרק נפלו קצת בדרך. תעזרו לנו לצאת מזה ולחזור למסלול".
אלו מילים! רק לשיחה איתו כל הסיור היה שווה.
ההמולס החרדי
אנחנו מתקרבים לסיום הסיור וכיוון שלאתר חרדי אני כותב, אני פונה אליהם בשאלה הבאה: היה לכם הומלס חרדי שטיפלתם בו?
"כן", עונה אפרת. "אחד, חסיד, עם כל הלבושים הגיע אלינו, דאגנו לו לכל מה שהוא היה צריך, דבר שהוא מורכב יותר מכל הומלס אחר וכיום ב"ה הוא עלה על דרך המלך".
רגע, אני מופתע שוב היום, איך הוא הגיע לרחוב?
ניר ואפרת קצת מתחמקים, הם לא רוצים לחשוף אותו ולכן מעדיפים למעט בפרטים, אבל אני – עיתונאי שבסף הכל בא לעבוד – שואל אותם אם אכפת להם לשאול אותו. ייתכן שהוא דווקא יסכים לספר את סיפורו. בערב, כמה שעות אחרי הסיור, אני מקבל שיחת טלפון...
וכן, קוראים יקרים, בכתבה הבאה בסדרה בעז"ה נספר את סיפורו יוצא הדופן של חסיד שהתגלגל לרחוב, שיקם את עצמו בעזרת מדריכי הרווחה ועלה על דרך המלך. יש למה לחכות...
מאגף הרווחה בעיריית ירושלים נמסר: "האגף מפעיל שורה של תכניות ייחודיות למען אוכלוסיית דרי הרחוב וביניהן הכשרות דיגיטליות, לוקרים לאכסון החפצים האישיים וכן שירות מקצועי רחב המספק מענה מקיף עבור אוכלוסייה זו בכל תחומי החיים. השירות כולל צוותים מקצועיים הפועלים לאיתורם, לשיקומם ולמיצוי זכויותיהם אל מול המערכות הציבוריות".
נהניתם מהכתבה, מצאתם טעות? רוצים להחמיא, להאיר או להעיר? אולי לספר לנו על מקרים שאתם מכירים? כתבו כאן בתגובות או ישירות למייל: ari@kikar.co.il - אני קורא על תגובה בעיון
הצגת כל התגובות