עייפים ומותשים אבל הנה שוב הגענו לסיומה של הספירה, אחד הצליח לסיים הכל עם ברכה, השני כיוון ליבו לברכה של זה שלידו והשלישי ביום השני ספר את יום ראשון, הצד השווה שבהם, שבעת התקדש החג יעמדו כולם, איש אחד בלב אחד ויחגגו את קבלת התורה הנצחית.
יחגגו אמרנו?
שנה שלמה עברה מאז חג השבועות אשתקד, אז, כשכמו בימים ההם ישבתי מול הדפים המצהיבים והבטן מתהפכת ובתוכי ידעתי שזה לא מחגיגת הגבינות שהידרתי בה כיאה לחובב מוספי חג, זה הבושה, זה הניתוק, החוסר שייכות.
בתחילת הלילה, עוד לפני ש"החציו לכם" התחיל להשפיע הרגשתי ממש כמו כולם, עם צידנית המתפקעת מכל טוב הגעתי לבית המדרש השכונתי בתחושה שזה הולך להיות לילה לבן מלא באורות, אך ככל שתכולת הצידנית פחתה והלכה, כך הסוללה הביולוגית החלה לדעוך.
אני ער לשינוי הדרמטי ולאחר חשיבה אחראית אני מחליט שעדיף ללמוד משהו קליל יותר, את הדרך ממשה למשה העברתי תוך כמה שעות שבתווך עברו במהירות אביי ורבא, השל"ה, סיפורי הבעל שם והלכות שבת בעידן הטכנולוגי.
הצידנית התרוקנה לחלוטין ואני יוצא להכין לי קפה שישי ואחרון כקודמיו, כולם בפנים מנצלים את הרגעים האחרונים של הלילה המסוגל הזה אבל אני תופס את עצמי לשיחת בירור שדרש הלילה המתיש הזה.
אני מתחיל להקשות ולהלקות את עצמי, איפה עשרות הדפים שהבטחתי לעצמי שאסיים בלילה ארוך זה? איפה ההתמדה שחשבתי שאפגין לצד פירות העונה? הפער הרוחני שחשבתי להדביק, טיפה התרחב ותחושה חלולה של חוסר שייכות תופסת מקום בצידנית של הנשמה שלי.
על פניי עובר אברך עירני במהירות כאילו בישרו לו זה עתה על זן חדש של חזו"א וממלמל "ומפליא לעשות" אני עונה אמן וחושב, מה הפלא? שנה שלימה הוא מכין עצמו למרתון האדיר הזה, שעות של שקידה ושל עמל, וויתורים על ימין ועל שמאל, עכשיו הוא בא בכושר שיא ולפי החיוך שלו נראה שהוא השיג את מה שרצה בלילה הזה. אבל אני? לא בכושר, 2 הלכות בכל יום ואני מתנשף כאילו עליתי עכשיו 60 מדרגות ב"כירה שהסיקוה" בקושי 2 מקרא הצלחתי לחטוף, איך חשבתי לעצמי בכלל שאני שייך למעמד הזה?
שנה שלימה אני שקוע בעולם החומר, מנסה לדחוף בכוח את ההצלחה שלי קדימה, עובד סביב השעון ונרדם מתוך שמע ישראל וואטסאפ אחרון, עדיף היה שאלך לישון, צדק הדוד שאמר לי שאין עניין ללמוד ולהיות עייף, עדיף לישון ולהתפלל ב-9 כמו בן אדם.
מחשבה למחשבה זורקת ואני מוצא עצמי כבר עטוף בטלית וממלמל על אוטומט את פסוקי דזמרה, אבל מרגיש שהמקום הטבעי שלי כרגע הוא בין החברה בחוץ, אלו שהפער העצום הזה לא מפריע להם, אלו שמרגישים יותר שווים בתור הקמח ולא בתור התורה...
התפילה מסתיימת ואני חושב רק על המיטה ברמה כזו שאפילו הקידוש שמלא בכל טוב לא הצליח למנוע ממני את ההליכה אליה, אני נכנס למיטה, עוצם את העיניים ומתעורר שוב בערב חג השבועות...
את המסקנות שהיו לי בשנה החולפת אינני זוכר, כמו שאני לא זוכר מתי מניחים תפילין בתשעה באב, אך דבר אחד אני זוכר, במרתון צריך להעריץ את אלו שמצליחים לרוץ בו, את אלו שמנסים לרוץ בו ואת אלו שרוצים לרוץ בו, ולזכור שבמרתון כמו במרתון יש מקום של ממש גם למעודדים...
היה נכון.
הצגת כל התגובות