בימים האחרונים התפרסם בעיתון הניו יורק טיימס מאמר מעמיק מאת פול טאף, הכותב מזה שני עשורים על תחום החינוך והתפתחות הילד. המאמר בוחן באופן ביקורתי את העלייה המשמעותית באבחון הפרעת קשב וריכוז (ADHD) והשימוש הגובר בתרופות ממריצות, תוך התבססות על מחקרים מרכזיים וראיונות עם חוקרים מובילים בתחום.
נקודת הפתיחה של המאמר היא הזינוק הדרמטי בשיעורי האבחון של הפרעת קשב וריכוז (ADHD) בשנות ה-90, כאשר מספר הילדים האמריקאים שאובחנו עם ההפרעה הכפיל את עצמו ממיליון בשנת 1990 ליותר משני מיליון בשנת 1993. באותה תקופה, כמעט שני שלישים מהם קיבלו מרשם לריטלין. ג'יימס סוונסון, פסיכולוג מחקר מאוניברסיטת קליפורניה באירווין, סבר אז שהעלייה הזו הייתה מוצדקת, מאחר ושיעור של 3% מהילדים הסובלים מההפרעה נחשב למדד מדויק.
למרות זאת, המאמר מצביע על שאלות לגיטימיות שעלו בנוגע להבנה ולטיפול בהפרעה, עוד בתקופה שבה ריטלין החל לצבור פופולריות. איש לא ידע בדיוק כיצד התרופה פועלת או האם היא אכן הדרך הטובה ביותר לטפל בבעיות קשב אצל ילדים. על רקע זה, סוונסון וצוות חוקרים יצאו למחקר רחב היקף ומבוקר, שנועד להשוות טיפול תרופתי בגישות לא תרופתיות.
תוצאות המחקר הראשוניות, שפורסמו בשנת 1999, תמכו ביעילות הטיפול התרופתי בטווח הקצר, כאשר ילדים שנטלו ריטלין הראו פחות סימפטומים לאחר 14 חודשים בהשוואה לקבוצה שטופלה רק בהדרכת הורים ואימון התנהגותי. ממצאים אלו חיזקו את מעמדן של תרופות ממריצות כטיפול מועדף. אולם, מעקב ארוך טווח אחר משתתפי המחקר חשף תמונה מורכבת יותר. לאחר 36 חודשים, היתרון ההתנהגותי של התרופות כמעט נעלם, ולא נמצאו הבדלים משמעותיים ברמת הסימפטומים בין קבוצת התרופות לקבוצות הטיפול האחרות, כולל קבוצת הביקורת.
יתרה מכך, נתונים פיזיולוגיים הראו כי ילדים שטופלו בריטלין באופן עקבי היו נמוכים יותר בממוצע מאלו שלא קיבלו תרופות, והבדל זה נשמר גם בגיל 25. סוונסון עצמו, כיום בן 80 ולקראת סיום הקריירה שלו, מביע דאגה עמוקה לגבי ממצאי המחקר ולגבי מצב תחום ה-ADHD בכלל.
פול טאף מצביע על כך ששיעורי האבחון של ADHD המשיכו לעלות באופן משמעותי, והגיעו לשיא של 11.4% מילדי אמריקה בשנה שעברה. במקביל, השוק לתרופות ממריצות גדל במהירות, כאשר מספר המרשמים עלה ב-58% בין 2012 ל-2022. למרות זאת, חוקרים רבים, כמו אדמונד סונוגה-בארקה מקינג'ס קולג' לונדון, מביעים דאגה לגבי הפער בין ההבנה המדעית המתפתחת של ADHD לבין הדרך בה מטפלים בה במרפאות. סונוגה-בארקה אף טוען כי למרות 35 שנות מחקר, הגורמים ל-ADHD עדיין רחוקים מהבנה מלאה.
קשב וריכוז, תופעה ביולוגית?
אתגר מרכזי נוסף שעולה הוא הקושי בהגדרה ביולוגית ברורה של ADHD. בניגוד למחלות אחרות, אין בדיקה ביולוגית מהימנה לאבחון ADHD, והאבחנה מתבססת על קריטריונים התנהגותיים סובייקטיביים ב-DSM. למרות מאמצים רבים, החיפוש אחר "ביומרקר" (סמן ביולוגי) ל-ADHD לא הניב תוצאות חד משמעיות.
ניסיונות לשחזר מחקרים שהצביעו על הבדלים בפעילות המוחית או במבנה המוח לא צלחו. סונוגה-בארקה אף טוען שהחיפוש אחר ביומרקר היה "הסחת דעת". מרטין הוגמן, נוירוביולוגית הולנדית, הודתה בדיעבד כי המסקנה ממחקרה משנת 2017 ש-ADHD היא הפרעה מוחית הייתה פשטנית מדי. סונוגה-בארקה מסכם כי "אין נקודת חיתוך טבעית שבה אפשר לומר, 'לאדם הזה יש ADHD, ולאדם הזה אין'", וכי החלטות האבחון הן במידה מסוימת שרירותיות.
במקום זאת, גוברת ההבנה כי גורמים סביבתיים עשויים לשחק תפקיד משמעותי בהופעה ובחומרת הסימפטומים של ADHD. סימפטומים דומים לקשיי קשב וריכוז יכולים לנבוע מטראומה, חשיפה לרעלים או מצבים נפשיים אחרים. מחקרים מראים כי סימפטומים של ADHD יכולים להשתנות לאורך זמן בהתאם לנסיבות החיים ולסביבה. מחקר המשך של ה-M.T.A. הראה כי אחוז משמעותי מהילדים בקבוצת הביקורת, שלא אובחנו מלכתחילה, פיתחו מספיק סימפטומים כדי לקבל אבחנה בגיל ההתבגרות.
ממצאים אלו מובילים חוקרים כמו סונוגה-בארקה להציע מודל חלופי ל-ADHD, המתמקד בהתאמת הסביבה לצרכים הייחודיים של הפרט ובטיפול בהיבטים רגשיים וחברתיים. במודל זה, הסימפטומים נתפסים כאינדיקציה לחוסר התאמה בין יכולות הילד לדרישות הסביבה, ולא בהכרח כליקוי ביולוגי.
שיפור בלימודים?
התומכים בנטילת הכדורים מצבעים על שיפור בתחום הלימדה של הילד אך המאמר גם בוחן את ההשפעה המוגבלת של תרופות ממריצות על הישגים אקדמיים, למרות השיפור בהתנהגות. מחקרים מראים כי למרות שהתרופות עשויות להגביר את המהירות והמיקוד במשימות, הן לא בהכרח משפרות למידה או תוצאות סופיות. ייתכן שהתרופות מגבירות את תחושת העניין והמוטיבציה במשימות משעממות, אך לא את היכולת הקוגניטיבית הבסיסית.
חוויותיהם של תלמידים עם תרופות ל-ADHD, כפי שתוארו במאמר, ממחישות את מורכבות הנושא. חלקם דיווחו על שיפור בריכוז ובהבנה, אך רבים תיארו גם תופעות לוואי לא רצויות כמו שינויים במצב הרוח וירידה בתיאבון. שיעור הנשירה הגבוה מהטיפול התרופתי בקרב מתבגרים מעיד גם הוא על כך שהתרופות אינן תמיד פתרון ארוך טווח. סוונסון אף טוען כי ההשפעה ארוכת הטווח היחידה הידועה היא דיכוי הגדילה.