"תשאל כל תושב מאה שערים מעל גיל 60", אומר לי יהודי 'ירושלמי' דור שישי. "לביתו של ר' עמרם בלוי היו מגיעים חיילים במדים, והדברים ידועים ואי אפשר להכחישם".
ר' עמרם בלוי, גדול הקנאים, היה תלמיד חכם וירא שמים, אך דעתו הקנאית לא התקבלה על כלל הציבור. על אף דעותיו, הוא לא פגע בבין אדם לחברו והיה מגדולי אוהבי עם ישראל. מלחמתו בציונות (שלדעתו התנגדה ליהדות ותורת ישראל) לא סתרה את קרבתו ואהבתו לכל יהודי. בביתו היה ניתן לפגוש את כל סוגי עובדי ה' מכלל המגזרים, החוגים והעדות - החל מעניי מאה שערים וכלה בבחורי ישיבת מיר, שנכנסו לביתו, אכלו והתכבדו בחופשיות, כולל חיילי צה"ל במדי זית. עדות זו קיבלתי ממקורות במאה שערים מכלי ראשון.
מדוע אני נזכר בזה? הגיע אליי מכתב מר' אלי ק', יהודי ירא שמים ותלמיד חכם מחסידי חב"ד בעיר דרומית, המשרת במילואים בסבב השלישי השנה בחברון עיר האבות, בעמידה כנגד המרצחים, בני דודינו הלא-אהובים, הזוממים להשמיד, להרוג ולאבד את העם היהודי.
נקרא את דבריו הכאובים:
הוציאם אלינו ונדעה אותם
סבב שלישי של מילואים.
יצאה שבת בהרי חברון.
יש כמה שעות עד למשמרת הבאה. חיפשתי חברים להתוועד עימם בראש השנה בדרכי החסידות ולימודה.
חיפשתי ומצאתי מודעה על אירוע מרכזי בבית הכנסת על שם בעל התניא במאה שערים.
אביו של רב בית המדרש שליט"א, הרב זאב דב סלונים זצ"ל, רב מרכז העיר בירושלים ודור שביעי לאדמו"ר הזקן, בירך אותי בי"ט כסלו לפני יותר מעשור בברכה נפלאה שעדיין מלווה אותי. התוועדות זו הייתה עבורי הכתובת המתבקשת ליום מסוגל זה.
לא חיפשתי מריבות חלילה. הנחתי שאפשרי שכמה ילדים ידברו אלי לא יפה אם אבוא במדים ונשק, ואמרתי שעל מנת כן אבוא.
מקובלנו שבשביל חסידות צריך מסירות נפש.
תמימות וכנראה גם טיפשות מצדי.
באתי בתומי לשמוח עם בעל הגאולה שהבטיח שיוציא מהמצרים מי שבא לשמוח עימו. האם יש הבטחה גדולה מזו, בפרט ובכלל?
אז כמה ילדים צעקו עלי חרד"ק בכניסה לשכונה.
בסדר. על מנת כן באתי.
ישבתי שם כשעה על מי מנוחות.
עד שבאו כמה נערים אלי פנימה ואמרו שאין זה מקובל לשבת בשכונתם עם מדים ונשק.
כעבור כמה דקות ניגש אלי הגבאי ופניו חפו.
התנצל מאד.
ותיהום עליהם כל השכונה.
כאילו בעל התניא'ס שול הפך לביתו של לוט והרחובות רחובות סדום, אך לוט מגן על אורחיו - אין.
מי אני שאשפוט. הם צריכים להמשיך לחיות לצד הפרחחים. לא אני. אורח בשר ודם. לא זוג מלאכים וסנוורים בידם.
אמר הגבאי שהוא מצטער, אך הם לא יוכלו להמשיך באירוע כשאני בפנים.
צרחות רמות נשמעו מבחוץ.
כדי לא להרוס את האירוע לכבודו עמלו וטרחו כל כך, יצאתי, וכל פרחחי השכונה בעקבותיי.
כמה מלווים אמיצים מההתוועדות הצטרפו אלי, אף שפטרתים בלב שלם מהמשימה המעיקה.
הוביל אותנו עלם חמודות מאחת הקהילות הוותיקות. עטור במעיל השבת ובשטריימל כמנהגם אף לרווקים מגיל מצוות. אמר גלויות שהוא נגד גיוס, אך בבית הוריו למד שיש להכניס אורחים.
המון הארחי-פרחי צורח עד לב שמים.
עפים בקבוקים.
אפילו איזה גז פלפל רוסס על ערפי.
למרבה הפלא, לאורך הדרך ניגשים אלי יהודים יקרים מתושבי השכונה ומבקשים ברכה מבעל הביזיונות.
לזיווג הגון, לזרע של קיימא, לרפואה, לשיבת ילדים שסרו מהדרך.
בירכתי בנחת את כל מי שביקש.
מבקשי הברכות חטפו. ועוד איך חטפו. איתי הם עוד היו עדינים. ראיתי ספודיק עף וידיים מונחתות.
בסוף איזה פחדן חטף את כיפתי ורץ.
התיישבתי בתוך ההמון ואמרתי לצרחנים שאיני זז בלי כיפה. שיחליטו האם רוצים להמשיך לסבול אותי בשכונתם, או להביא לי כיפה.
מישהו הביא לי.
באמת לא העליתי על דעתי שכך יהא.
יצאנו מהשכונה. לשוטרים שמישהו הזמין אמרתי שאיני מעוניין להגיש תלונה. למי יש זמן וכח לזה?
בשלב זה יכולתי לברך ביותר נחת את המלווים המסורים. הם מצידם התפעלו מהרוגע בו התנהלה הדרך החוצה.
אולי במוצאי כ' בכסלו זכיתי להשתתף עם אדמו"ר הזקן ביממה אחרי המאסר אותה בילה עם מתנגדים שלעגו לו, ובה סבל יותר מאשר במאסר...
בליבי בעיקר רחמים.
רחמנות על כמה ילדים מבולבלים שצורחים על מי שיכול להיות אבא שלהם ולא מצייתים למבוגרים מהם שניסו להרגיעם. נערים פני זקנים ילבינו.
על שכניהם אשר בושים בהם ויודעים שלא זו דרכם. לא נעלמו מעיני הגיבורים שבהם שעצרו בגופם אלימות קשה.
על מי שארגנו התוועדות יפה ונאלצו להתעסק באותם ילדים.
בתפילה לבורא עולם שיוציא את כולנו ממצרי הגלות הנוראה, גלות הדעת, שנצליח להתבגר ונפסיק להתנהל מתוך פחד.
• • •
פרחחים אלו, שהעזו להוריד כיפה מראשו של יהודי ולבזותו, הינם בגדר תינוקות שנשבו. אין הם שונים מראשוני הרפורמים שהיו בעלי זקן ופאות, והתיימרו לפעול לשם שמים, בדומה לקנאים אלו. לו היו יודעים מעט היסטוריה, היו מכירים את סיפורו של ר' עמרם בלוי שאירח בביתו קציני צה"ל, כפי שמתועד בידינו מתאריך י' סיון תשכ"ו:
מנהיג נטורי קרתא, ר' עמרם בלוי, ורעייתו... קיבלו בדירתם פני אורחים... קציני צה"ל תלמידי בית הספר לפיקוד ומטה (פו"ם) אשר ביקרו בירושלים ובתוך כך סיירו גם בשכונת 'מאה שערים'. ר' עמרם אירח את קציני הצבא "הכופרים" ביוזמתו של אחד הקצינים, שהוא נכדו של מי שהיה פעם ממנהיגי נטורי קרתא.
האורחים נתקבלו במאור פנים והוגשה להם תקרובת, מעשה ידיה של רות בן דוד, רעייתו של ר' עמרם, ואחר עשו שעה ממושכת בביתו כשהם מנהלים עמו שיחות וויכוחים על הבדלי ההשקפות ביניהם. סיכם אחד האורחים – הקצינים את הביקור: "חוויה בל תישכח!".
האירוע במאה שערים משקף מציאות מורכבת. תושבי השכונה רואים בכניסת חיילים חרדים ניסיון מכוון להשפיע על הדור הצעיר, במיוחד בתקופת מלחמה כשהשיח על גיוס חרדים מתעצם. הצעירים מתקשים להבחין בין מי שמגיע בתמימות לבין מי שנתפס כ"מודל" לשילוב חרדי-צבאי.
לגבי ההשוואה המוצעת - כשם שסיקריק יודע שלא לשרוף דגלי ישראל ביום העצמאות ליד ישיבת מרכז הרב, כך חייל צריך להבין את המשמעות של כניסה למאה שערים במדים. זו כניסה לטריטוריה עוינת שתסתיים, כמעט בוודאות, בהתערבות משטרתית.
אמרתו של ר' עמרם בלוי - "אני נלחם נגד אידיאולוגיה ולא נגד אנשים" - הייתה מגדלור של חכמה בימיו, ודווקא היום, כשהדור הצעיר במאה שערים מתקשה להבחין בין מאבק רעיוני לכבוד הבריות, היא מהדהדת ביתר שאת כתזכורת למה שאבד: היכולת לראות את האדם שמאחורי המדים, את הנשמה שמעבר לאידיאולוגיה.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
הצגת כל התגובות