חבר העביר לי השבוע דיסק נפלא: ההופעה בקיסריה של שולי רנד. לחצתי במחשב על play, ובמשך שעתיים פשוט לא יכולתי לזוז מהכיסא.
מה אגיד לכם? ברסלב רחוקה ממני כרחוק מזרח ממערב. שלא לדבר על אלוקיו של ארקדי דוכין, הלא הם הד"ר מיכאל לייטמן וה"קבלה" שלו. אבל כשרנד ודוכין שרים עם אלפי אנשים – רובם חילוניים לגמרי – את 'כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות', קשה להישאר ציניקן.
יש אמנם משהו סכריני מאוד בהופעה של שולי רנד על הבמה. הדמעות הזולגות מעיניו של החסיד במגבעת ובחליפה הארוכה על ימין ועל שמאל, הן ספק משכנעות ספק מבוימות; וגם קטעי הסטנדאפ ארוכים ומיותרים.
אבל מה זה חשוב? מה שחשוב הוא, שכשאתה רואה את ההופעה הזו, אתה כמעט-כמעט משתכנע שאין כאן במדינה מגזרים בכלל. טעות אופטית. מאבקי חרדים-חילוניים? לא שמעו על זה באמפיתיאטרון הרומי. לא בערב הזה, בכל אופן.
בזמן שאנחנו מסתובבים סחור-סחור בנסיונות גישור ופישור מעיקים, אתה רואה אלפים אלפים של חילוניים למהדרין, שבאו מרצונם הטוב ומבחירתם החופשית לשיר יהדות. יהודים גלויי ראש ויהודיות במכנסיים וגופיה, שואלים ומבקשים וכוספים, מכל הלב, עם דמעות בעיניים: אייכה.
וזה בעיני הסיפור כולו: לא צריך שום גישורים. היהדות מוצאת חן בעיני רוב העם הזה. צריך רק שלא להרחיק אותו ממנה, ולהפסיק לעטוף אותה בעטיפות מאיימות כל-כך. השאר כבר יקרה מעצמו.
זו הטעות ההסטורית של ההנהגה שומרת המצוות. בעיקר של זו החרדית. יתכן אולי שפעם גם אנחנו טעינו בטעות המגזרית הזו; אבל היום, הציבור הדתי ברובו כבר מבין את זה. בעוד הקהילה החרדית ממשיכה במאבקים, בהפגנות ובסחר-מכר כספי-פוליטי המרחיקים את רוב היהודים מהיהדות. האשמה המרכזי בהתחלנותו הסיטונאית של העם היהודי בדור האחרון, מוטלת על ההנהגה החרדית.
שולי רנד אינו מוותר על אף מסר יהודי בהופעתו ובשיריו. הוא מלגלג על עצמו – 'שלא תגלו שאני מיסיונר', אבל אינו מהסס לעצור את השיר ולהתפלל ל'סייעתא דשמיא'. הוא גם מארגן ללא חשש שמחת-בית-שואבה מאולתרת, כולל ריקודים ישיבתיים קופצניים. המסרים שלו מועברים בלי כפפות, והציבור החילוני בא בהמוניו.
והוא לא היחיד. זה כבר לא סוד, שמה שלא הצליחה לעשות ההנהגה הציבורית, לא החרדית ולא הדתית, הצליחה לעשות המוסיקה. כמו רנד, כך גם ארקדי דוכין והמפנה שעשה נוחלים הצלחה מסחררת. ועוד רבים אחרים: מאתי אנקרי ושירי ריה"ל, ועד ברי סחרוף ושירי אבן גבירול, וכל מה שביניהם.
שולי רנד טועה במקצת: הוא מעניק את ה'תוספת' החילונית של כמה שירים של אסף אמדורסקי, ואפילו שיר אהבה מפורסם של ארקדי דוכין לפני ה'התקרבות'. זה מיותר. זה ירחיק את החצי הדתי, ו'ימגזר' את רנד בחצי החילוני בלבד. והחילוניים? אם הם היו רוצים שירי אהבה, הם היו באים לאותו המקום בדיוק – בהופעות הרבות של שלמה ארצי. לערב הזה הם באו בשביל היהדות.
נותר רק לקוות ששולי רנד יוציא במהרה אלבום שני, כך שיוכל למלא ערב שלם בשירים משלו, ולא יצטרך להעביר זמן בבדיחות ובשירים של אחרים. את קיסריה הוא ימלא שוב, ולא פעם אחת. בצדק.
הצגת כל התגובות