קראתי בשבוע האחרון את מאמרו של עורך עיתון משפחה הרב משה גרילק, בו הוא מקיים מעין דיון-סיכום חוזר בדבריו הנוקבים של עו"ד יעקב וינרוט שפורסמו בעיתון של ערב החג, וקיבלתי את התחושה שלא קראנו את אותו הריאיון, או אולי לא אותו יעקב וינרוט. עורך הדין המפורסם הציב כמראה מול הציבור ביקורת צולבת ומפורטת, אך במסגור מחדש שערך משה גרילק השולי הפך למרכזי, התפל לעיקר, והעיקר היה כלא היה.
"מכל הנושאים החשובים אליהם התייחס ר' יעקב, אציין בעיה אחת המעיקה עלינו זה זמן רב, בעיה אחת המעיקה עלינו זה זמן רב", כותב גרילק. "זו בעיית התרחקותם של חלק מאברכי הכולל היוצאים לחיי המעשה והתנתקותם האטית מן החברה החרדית שבתוכה גדלו".
זוהי ה-בעיה. מכל הדברים של וינרוט, זה מה שמצא העורך לנכון לחזור ולהדגיש, אם ראוי שיהיו דברים שיזכרו – זה מה יש לזכור. דא עקא, הדברים מודפסים ועומדים, עיתון משפחה של ערב החג עודנו בסלסלת העיתונים, וניתן לחזור ולבדוק מה נאמר. ורוח הדברים שונה מהותית ממה שמציג גרילק.
וינרוט מבקר את המבנה החברתי והפוליטי החרדי מן היסוד, ומציג את הבעייתיות הרבה במתכונת שאליו הגיע בשנים האחרונות. חברת הלומדים הולכת ומסתגרת ושומרת תורתה לעצמה, ואת הקמח, או במילים אחרות - התקציב, משיגה באופן ברוטלי באמצעים פוליטיים דורסניים ובלא כל מגבלה על הכוח.
במקום להסתמך על יהודים יראים ובעלי בתים שיהפכו לתומכי תורה, הפך המגזר החרדי למכור לתקציבי ממשלה. לא רק מכור, אלא גם דורש, תובע במפגיע, בטוח שאי אפשר בלעדיו, ומובל לעברי פי פחת ברגע שישבר גב הגמל. אך לא את פי הפחת ולא את הגמל או גבו רואים נציגי המגזר, פשוט כי אין מחשבה ואין תכנון להתמודד עם בעיות הצפויות לבוא. אין מחשבה, אלא היסחפות עד לבעיה שתגיע. והיא תגיע. ומי שמצביע על הפגמים בשיטה ומנסה לתקן את המעוות, צריך להתמודד עם עסקנים המושחים אותו בזפת ונוצות, ומסיתים נגדו מן המסתרים.
נכון, וינרוט מבקר את החרדים העובדים שמתרחקים מתפקיד "בעלי הבתים" המחזיקים את לומדי התורה, אך זו רק אבן אחת מתוך פירמידה גדולה ומורכבת של בעיות חברתיות ודתיות, שאחת משליכה ומעצימה את השנייה. והפרמידה כולה קודרת למדי.
"לא השכלנו להאהיב את הדת, לא השכלנו להראות אותה באור האדיר שלה", פותח וינרוט את דבריו בראיון. ובהמשך אומר כי מחפש את דמות היהודי שאבדה במבוך הממשלתי, שהסתאבה בשנים ארוכות של יניקה מעטיני השלטון וחיכוך עם מוקדי הכח החילוניים שטשטשו את ההבדלים בין יהודי ליהודי. כלומר, הסתגרות של החרדים מפני השפעה דתית על יהודים אחרים, ויחד עם זאת שימוש מוגזם בכוח שלטוני.
והוא גם קורא לילד בשמו: "את החטא הקדמון הוא תולה בכניסת המפלגות החרדיות לקואליציה. מאז, הוא גורס, הכל התדרדר. והדרך לתיקון, עוברת קודם כל ביכולת שלנו להתנתק מעטיני השלטון". ביקורת לא פשוטה על המפלגות החרדיות שבגדול כמעט כל מה שהן מתמחות בעשייתו זה לעשות שימוש בעטיני השלטון.
וממשיך: "אנחנו חייבים לשבת ולהיערך מחדש. חייבים לעורר מודעות להחזקת התורה ולכך שחייבים להיערך ליום שבו לא נוכל להישען רק על תקציבים מבחוץ". וכאן הוא מציג את החלופה: "המצב חייב להיות כזה שכל בעל בית ידע שהוא יוצא לעבוד כחלק מתפקידו הרוחני להחזיק לומדי תורה". בעיה ופתרונה. אך את הפתרון איננו משליך לפתחם של בעלי הבתים בלבד.
"התפקיד שלנו צריך להתמקד ביצירת מסגרת שלא תזרוק אותם לעבוד, אלא שתלווה אותם בדרכם לשוק העבודה, שתשמור עליהם כבעלי בתים חרדיים". אין הנטל מוטל על החרדים העובדים, אלא על המערכת החינוכית והחברתית כולה. לא עוד יחס מזלזל ומרחיק כלפי העובדים, אלא קבלתם כחלק מן הקהילה.
על התנהלות ציבורית חסרת כל מחשבה ואחריות הוא לא מקמץ את הדיבור: "אחת הרעות החולות שמוכרחים לתת עליהן את הדעת, היא העובדה שאין אצלנו תכנון ארוך טווח. אנו מניחים לדברים להתגלגל, מחכים בכל פעם ששנגיע לגשר ואז בודקים איך עוברים אותו ומשתדלים שזה יהיה במינימום נזק. אתם מכירים גוף אחד ביהדות החרדית שיושב וחושב ומתכנון מבחינה אסטרטגית?"
ואת כל הבעיות קשה להציף בגלוי "עוד נקודה שפשתה במחננו, היא כואבת כל כך והיא בעיקר מונעת אפשרות לטפל כהוגן בבעיות אחרת. קומץ עסקנים משולי המחנה דואגים להכתים כל מי שמנסה להעלות בעיות שונות למודעות ציבורית בזפת משחירה ובקיתון של רותחים, עד שהוא יצא בשן ועין".
והריאיון עצמו מעניין ומורכב, ולכן לתחום אותו למסגרת הצרה של "יש לנו בעיה עם החרדים שיוצאים לעבוד", היא עוול אינטלקטואלי למסר שהועבר. וינרוט מבקר בעיקר את הממסד, ולא את הפרטים שעושים כך או אחרת.
אינני יודע מה כוונתו של העורך המכובד, האם דווקא סוגיה זו היא החשובה בעיניו עד כדי שמצא לנכון לעוות את המסר המקורי, או שכה חשובה היא בעיניו עד כי טחו עיניו מראות לא רק את מה שהתכוון המשורר, אלא גם את מה שאמר במפורש, הוקלט ונכתב שחור על גבי כרומו וחולק לכל בית ישראל.
מעט מוזר לנהל ויכוח על כוונת המשורר, כאשר הוא עצמו עמנו ויכול להשיב ולהבהיר כוונותיו. עם זאת, הדברים שאמר היו ברורים מספיק, והדברים שנכתבו על מה שאמר היו רחוקים כל כך ומוטים מספיק, כדי שאפשר יהיה להצביע בקלות על הפער שנוצר.
הבה נראה ונקשיב נכונה לדברים שאמר אדם בעל ניסיון, אשר משתמע שלא קל היה לו לאומרם ועם זאת טרח מאד לפרסמם מחמת חשיבותם. הממסד כולו ראוי לתיקון, המערכת כולה צריכה שינוי. יש לדבוק במדיניות תולעת יעקב, ולהכיר במגבלות הכוח הפוליטי. את המערך החברתי ראוי להשתית על יהודים יראים שיצאו לעסוק לפרנסתם, ולהביא לכך שהם יהיו תומכי התורה ולא המדינה. את הביקורת ראוי לשמוע, ומדיניות ההשתקה הברוטלית צריכה להיעלם. והכל, תוך ראיית הנולד ומחשבה מפוקחת, כדי למנוע מבעיות לתפוח ולגדול, ועדיף עוד לפני שהן בכלל נוצרות.
הדברים אינם קלים, ובואו נתמודד עמם באומץ, ובלי לגמד את הבעיה ל"יש חרדים שהלכו לעבוד ולא חזרו".
הצגת כל התגובות