המשפחה גדלה והתרחבה והיחידה שהייתה נעימה ומרווחת לזוג צעיר הפכה כבר מזמן לצפופה ומעיקה.
מיום ליום התסכול גובר. צריך ארון חדש לאחסון המשחקים- אך לא קונים כי תכף עוברים דירה- וגם אם מאד נרצה ונשקיע את מירב כישורי האדריכלות לא נצליח למצוא מקום. השעון קיר נשבר- אבל לא קונים כי הדירה זמנית ותכף נעבור לדירה מרווחת.
מיום ליום הצפיפות מעיקה, חפצים רבים אינם מוצאים את מקומם והבית הפך למבוך העשוי מחפצים שונים. כבר תקופה ארוכה אנחנו מחפשים דירת נוספת להשכרה אך מחירי השכירות המריאו שחקים והתקווה לדירה משלנו מיום ליום הופכת לחלום רחוק יותר. בכל הבעיות אנו מאשימים את הדירה הקטנה. הילדים בוכים כי אין להם מקום לשחק, הבית מבולגן כי קשה לארגן בית קטן, וכו', וכו'.
המצוקה כל כך מעיקה עד שנושא הדירה הפך לתפילה היומית שלי: 'רבונו של עולם, שלח לנו דירה מרווחת ומוצלחת'. לא ביקשתי 'נאה' ולא 'מפוארת' רק מרווחת ועוד יותר- 'שתהיה שלנו- דירת קבע, לא שכירות, לא לבינתיים'.
ופתאום- היום צום שבעה עשר בתמוז, בעוד אני מתפללת את התפילה השגורה כל כך על פי, חולפת בי מחשבה מעוררת. רגע! ומה אתו? יש לו בית? בי"ז בתמוז הובקעה חומת ביתו ובהמשך בט' אב בית המקדש חרב, ומאז השכינה בגלות- בלי בית!!
אמנם, היום כשאין אש היורדת לקבל את הקרבן ואין בית מקדש ועבודת כהנים, המושגים נראים רחוקים ומופשטים, אך עלינו לזכור את גלות השכינה.
אם את גלות השכינה קשה לנו לדמיין אז את צער השכינה וודאי אנו יכולים לנסות להבין כמשל למה שעברנו בשמחת תורה, אז המושגים של החומה הובקעה, הבתים נשרפו והרומאים פורצים, הורגים ובוזזים התקיימו למרבה הצער אחד לאחד.
אז החלטתי להחליף את התפילה ובמקום להתפלל על דירה מרווחת התפללתי שלה' יתברך יהיה כבר בית, שהשכינה תמצא מנוח ובית המקדש ייבנה במהרה בימינו.
נזכרתי באותו משל עתיק על בן המלך שגלה מהארמון וסבל ייסורים מרים, עד שנתקל בשליח מבית המלך שנתן לו הזדמנות לבקש בקשה אחת בשם המלך, אך אותו נסיך שהתרגל לגלות ביקש משחק צעצוע במקום לבקש בקשה פשוטה: לשוב לארמון.
הלוואי ונזכור תמיד לבקש על בית השכינה ולא על הבית החומרי שלנו
שנזכה לביאת גואל צדק, אמן!