אנו בעיצומם של ימים קשים לאחר מראות של ילדים כפותים שהוצאו להורג עם שאר בני משפחותיהם. ועוד זוועות שלא כאן המקום לפרטם. העדויות המצמררות של אימהות שהגנו בגופם על ילדיהם ועדויות של אימהות אשר ניצלו מהתופת ועדיין נלחמות על מנת לעודד את ילדיהם, להשיב אותם אל ארץ החיים, מעוררות את השאלה הקשה: איך? איך עושים את זה?
צללנו מעט למחקרים וניסינו לבחון בין דפי ההיסטוריה הקשה כיצד נשים שמרו על חוסן בזמן מלחמה? כיצד הן שמרו על כוחן להגן על ילדיהם בשעת מצוקה וכיצד סיפקו מגדלור של תקווה ויציבות לילדיהן ולסביבה?
אינסטינקטים מגנים
אינסטינקטים אימהיים הם כוח רב עוצמה. מחקרים רבים ותיעודים היסטוריים הראו כי אימהות בזמן מלחמה מנצלות לעתים קרובות את הרצון המולד שלהן להגן ולטפח את ילדיהן. דחף מגן זה יכול להוביל אימהות לבצע בחירות קשות והקרבה, כולל סיכון ביטחונן כדי להבטיח את שלומם של ילדיהן.
ניתן להדגים זאת באינספור דוגמאות רק מתקופת השואה. דוגמא לכך, ניתן לדלות מיומנו של עמנואל רינגלבלום מתקופת המלחמה, שם כותב: "מקרה מזעזע בילד בן שלוש, בנו של פליט. שוטר זרק את הילד בשעת נסיעה לתוך השלג. האם קפצה (מהעגלה) כדי להציל אותו. השוטר איים עליה באקדחו. האם השיבה כי בלעדי הילד אין טעם לחייה. ואז איים הלה לרצוח את כל היהודים שבעגלה. האם הגיעה לווארשה וכאן יצאה מדעתה" (עמנואל רינגלבלום, יומן ורשימות מתקופת המלחמה, א', ישראל גוטמן, יוסף קרמיש, ישראל שחם (עורכים) (ירושלים, תשנ"ג), 248).
דוגמא נוספת ניתן למצוא בעדותה של סבינה גלוצרוביץ (ארכיון יד ושם AR/160): "ידעו האימהות שהמוות ודאי ולכן היו מוכנות לעשות כמעט כל דבר כדי להציל את ילדיהן. אימהות הניחו את ילדיהן על מפתן מנזרים וכנסיות ועל מפתח בתי מגורים, בתקווה שיימצא להם מושיע ויצילם. אימהות שלחו את ילדיהן כדי שיברחו בכוחות עצמם או ישוטטו בעיר, בתקווה שימצאו את דרכם ולא יישלחו לאבדון...". אלו רק דוגמאות מעטות מתקופות קשות בהן אימהות השתמשו באינסטינקטים הטבעיים שלהן בכדי להגן על ילדיהן. הטבח האחרון סיפק לא מעט דוגמאות כאלה…
תמיכה סביבתית
מחקרים גילו כי נשים בתקופות מלחמה וזמנים קשים מסתמכות לעתים קרובות על תמיכה בתוך הקהילות שלהן. תמיכה זו עשויה להינתן מהמשפחה המורחבת, חברים ושכנים שמתכנסים כדי לספק תמיכה רגשית, לחלוק משאבים ולהציע תחושת שייכות. לכידות חברתית כזו יכולה להיות מקור חיוני לחוסן עבור נשים המתמודדות עם אתגרי המלחמה.
בתקופת השואה נשים ניתקו ממשפחתן, חברותיהן וסביבתן ובכל אופן הקימו קבוצות של תמיכה הדדית, הישענות זו על זו, ותחושת שותפות גורל. דוגמא לכך ניתן למצוא בספרה של שפרה מישלוב, "כמיהה וגעגוע", המבוסס על יומן שכתבה בסתר קרובת משפחתה רבקה ליפשיץ בגטו לודג'. האחווה הנשית בינה לבין החברות שלה הוא מוטיב מרכזי בספר. למרות הפחד, סכנת המוות והתנאים הקשים בגטו, רבקה שאבה את כוחה מהחברות שהיו לצידה.
ניתן גם למצוא בספרה של יהודית בובר- אגסי (2006), תיעוד על נשים ששרדו עם בנותיהן הצעירות ומסרו נפשן זו לזו ונחמו זו את זו.
כושר הסתגלות ותושייה
נשים בתקופת מלחמה מציגות לעתים קרובות יכולת הסתגלות ותושייה יוצאת דופן. כשהן מתמודדות עם מחסור, הן מוצאות דרכים יצירתיות להבטיח מזון, מים ומחסה למשפחותיהם. ההיסטוריה הוכיחה מקרים בהם נשים הפכו לאחראיות מחסני מזון, סוחרות ובעלות תושייה כדי לפרנס את ילדיהן. דוגמא מוכרת ניתן למצוא אצל רוז‘ה רובוטה מתקופת השואה, אשר עבדה במחסן הבגדים והסתכנה לעתים תכופות בלבישת בגדים מתחת למדי האסיר שלה כדי להמירם במצרכי מזון, וכו' למען כולם.
חינוך והעצמה
מחקרים הראו שנשים באזורי מלחמה מחפשות באופן פעיל הזדמנויות חינוך והעצמה. למרות הנסיבות המאתגרות, הן מבינות את החשיבות של ידע ומיומנויות בהבטחת עתיד טוב יותר לילדיהם. נשים רבות משתתפות בתוכניות הכשרה מקצועית וביוזמות חינוכיות כדי לשפר את סיכוייהן לתמוך במשפחותיהן.
ידוע סיפורה של גוסטה דוידזון אשר עסקה רבות בחינוך גם בזמן המלחמה (1942) וגם כשנאסרה באשמת ריגול המשיכה לשמש כמורה גם לאסירות האחרות והעניקה להן השכלה ומסגרת לימוד והעצמה.
תוכניות לבניית חוסן
יוזמות מקומיות הכירו בחשיבות של טיפוח חוסן נשי בזמן מלחמה. המחקר מדגיש את ההשפעה החיובית של תוכניות לבניית חוסן המספקות לנשים תמיכה פסיכו-סוציאלית, כישורי חיים וייעוץ טראומה. תוכניות אלה מעצימות נשים להתמודד עם האתגרים הפסיכולוגיים והרגשיים של מלחמה ומטפחות את יכולתן להגן ולטפח את ילדיהן.
במלחמות ובמבצעים האחרונים שחווינו בארצנו צצו ארגונים ומרכזי חוסן שתמכו באימהות באמצעות עזרה פסיכולוגית בצורה יוצאת דופן.
טיפוח תקווה
אולי אחד ההיבטים הקריטיים ביותר של חוסן נשי בזמן מלחמה הוא היכולת לטפח תקווה. אימהות משמשות לעתים קרובות כמגדלור של אופטימיות ויציבות עבור ילדיהן, ומבטיחות להם שיבואו ימים טובים יותר. מחקרים הראו שילדים שיש להם אימהות עם השקפה מלאת תקווה נוטים להפגין חוסן פסיכולוגי גדול יותר בעצמם.
משמעות ואמונה
על פי ויקטור פרנקל- פסיכיאטר וניצול שואה, האדם שואף למשמעות כצורך בסיסי, ולמשמעות עצמה יש ערך הישרדותי; במחנות הריכוז, בני האדם שלא איבדו את התקווה והאמונה היו בעלי סיכויים טובים יותר לשרוד. לאדם שהיה לו "למה", שהייתה לו מטרה ומשמעות, היה לא פעם גם חוסן נפשי וגופני רב יותר.
בעדות וידאו של ריטה וייס היא מתארת את הגבורה של נשים בשואה שמסרו נפשן על קיום המצוות ושאבו מכך משמעות וחוסן:
"ואז מגיע ראש השנה, יש בנות דתיות, רבניות, צעירות [...] נערות צעירות, מאיפה הם יודעים. הן אמרו, עכשיו ראש חודש, עכשיו יהיה ראש השנה [...] התאספו כל הבנות, האלה הדתיות ואמרו איזה תפילות צריך להגיד [...] אז מחליטים לצום, אפילו את מה שנותנים, את המים הצבעונים האלה אנחנו לא אוכלים, אנחנו צמים. איך מסתירים את הפרוסה ואת הצלחת מים האלה, מתחת המזרון, תחת המיטה, אין איפה. והגרמנים יודעים שהיהודים הולכים לצום. הבלוקים היו נפרדים, קבוצות בלוקים עם גדרות תיל ושער, עוד קבוצות בלוקים, שלא יהיה קהל גדול ביחד. שלא יהיה להם מספיק כוח והמונים שיצטופפו ביחד. נפתח השער ונכנסים הגרמנים עם שוטרים, עם כלבים, ואומרים, או שתאכלו או שנשפוך את זה לזבל. עכשיו תראי, פרוסת לחם זה עוד יום בחיים, אם את לא אוכלת את זה, אז עד מחר בערב, החיים שלך מתקצרים. אין מה לעשות. ורובם לא אכלו..."
נכון, חוסנן של נשים יהודיות בזמן מלחמה מהווה עדות לעוצמתה של הרוח האנושית. למרות שהן מתמודדות עם קשיים בלתי נתפסים, הן ממשיכות לגלות חוסן וגוברות על הגלים הסוערים. בימים ההם וגם בזמן הזה!