מורה טוב הוא איש חינוך וככזה, עליו להיות בעל קשת מגוונת של תכונות, מעבר למצוינות וידיעת התחום שהוא מלמד על בוריו. מורה שהוא גם איש חינוך, חייב להיות אוהב אדם, סבלני, סובלני, בעל רגישות גבוהה לסביבה ויכולת שליטה עצמית. עליו להיות אדם מוסרי, עם יכולת לקבל החלטות ברגע ועוד כישורים רבים אחרים.
וכן, התהייה האם דואגים לצאצאים שלנו מכרסמת ומטרידה את מנוחתנו. והנגיף שסגר את האופק לא רק משאיר אותנו בספק אם הם ישובו לספסל הלימודים בקרוב, אלא מטיל צל כבד על כל העתיד שלנו.
תשובות ברורות עוד אין לנו, אך כן יש מורה אחת יוצאת מן הכלל שנרתמה לעזרה, ללא כוונת רווח. הכירו את פדות רוטנמר, המכונה, אגב, ״גמדה שמחוללת שינוי״. פדות היא מורה לתאטרון בכיתה א', בבית ספר "נצח ישראל" בבית שמש, שתלמידיה מרגישים לה ממש ילדיה שלה.
הכל התחיל בסיפור על ילדה שעולה לכיתה א׳
"פנתה אליי אחת האימהות וסיפרה כי מאחר והיא יצאה בחודשים האחרונים לחל"ת ובזה הרגע פוטרה, לא יעלה בידה לרכוש לביתה ילקוט לבית ספר", מספרת פדות על השיחה שהביאה אותה לשינוי התדמית של המורים בישראל. "ראיתי את הכאב שלה מבעד למילים. הרי ריגוש של הורה בסיפור הזה של להעלות ילד לכיתה א', הוא לקנות לו בפעם הראשונה ילקוט. ירדו לה דמעות והלב שלי התכווץ מבפנים. ידעתי שהילדה הזו תצטרך לדחוס את כל הספרים שלה בשקית לא מתגמלת שתבייש אותה יום יום במהלך השנה החדשה".
למה בחרת לתרום דווקא ילקוט?
"כמורה, אני יודעת שילדים מחוסרי ילקוט לא לומדים טוב, הראש שלהם עסוק בבושה, במה החברים יגידו ובבלגן בו הם צריכים לאתר כל בוקר את הספרים והמחברות הנחוצים להם לאותו יום. אז החלטתי להרים את הכפפה ולדאוג לאלה שאין באפשרותם לממן לילדיהם ילקוט הפעם. מרגישה שנפלה בידי הזכות להגשים חלום לילדים הללו ולהעניק להם ילקוט חדש וצבעוני".
איך הילדים הגיבו?
"תגובה של אושר על הפנים. אושר שהביא אותם מוכנים ונכונים יותר לשנת הלימודים החדשה".
מה היתה מטרתך הנסתרת מאחורי התרומה?
"בוודאי שקודם כל, הילדים. רציתי לגרום להם לחזור לבית הספר בשמחה. היתה תקופה לא קצרה של כאוס. לא היה ברור אם יהיו לימודים, מתי הם יחזרו למתכונת הרגילה ואם יום אחד תהיה להם מסגרת יומיומית מסודרת. מלבד זאת, היה חשוב לי ליצור עוגן חיובי כלפי מערכת החינוך, שידעו שש כאן מורים שאכפת להם מהילדים, שדואגים לתלמידים והם מוכנים אף לתת חלק מעצמם למען התלמידים שלהם".
ילקוט הוא לא חפץ – הוא הרגשה
במילים עוצמתיות ומרגשות, פדות מסכמת את התחושה שהשתוקקה כל כך להעניק לילדים (והצליחה!), שהיא הרבה מעבר לפריט הפיזי אותו נתנה להם: "אחד היסודות שאני מלמדת בסדנת תאטרון, היא שאנשים ישכחו את כל מה שאמרתם להם, אבל לעולם לא ישכחו את מה שגרמתם להם להרגיש. מקווה שגרמתי לתלמידים להרגיש 'אחרת' בסערה ובבלגן שלקח להם את בית הספר הבטוח, כי התחושה הזו תישאר איתם לנצח. בינתיים, אני מציעה להם להחזיק אותה חזק בילקוט".
הצגת כל התגובות