"קל מלא רחמים יושב במרומים" בזו אחר זולפני שבוע בדיוק הובלו שמונת ארונות הקדושים לקבורה ולמנוחה, אבא אמא וששת ילדיהם. אירוע שאי אפשר לשכוח, אירוע שממחיש את המשמעות הקשה והכואבת של "ה' נתן ה' לקח", הקב"ה נתן לזוג אטיאס את הזכות להקים בית ומשפחה לתפארת ולהיות חלק משמעותי מחינוך הדור הצעיר בצפת, אך ברגע אחד הקב"ה קטע את המסעו לקח.
תמונת הילדה רחל כאשר שוחררה מבית החולים על כסא גלגלים כשחיוך מאולץ עלשפתיה נכרתה עמוק עמוק במוחי וגרמה לדמעות לזלוג מעצמן. רק הדמיון והמחשבה על הרגעים בהם הבינו ההורים והרגישו הילדים שחייהם כבר לא בשליטתם שהםדוהרים אל המוות זה דבר שלא ניתן לתאר ולהסביר. אלו רק חלק מהתחושות שעברו עליי ואני בטוח שכמעט כל אחד ואחד חש אותם כמוני בימים האחרונים.
אבל כידוע זה דרך העולם.. מחר הסיפור יתחיל להישכח. הכותרות בתקשורת יחזרו לאותם נושאים חרושים ומאוסים, הויכוחים הרדודים בציבור יחזרו לקדמת הבמה ורק כשהילדה תחזור לבית הספר יכתבו על כך כתבה קטנה בשולי איזה אתר או עיתון. אבל אין מה לעשות זה דרך העולם, לחזור לשגרה. מישהו יכול להסביר איך הילדה הקטנה תחזור לשגרה?!
ללכת לבית ספר בלי הארוחה של אמא בתיק, בלי איחול היום טוב של אבא, בלי האחות שתלך איתה ביחד, בלי האח שיעזור בשיעורי בית, בלי האחים שישחקו איתה שיאכלו איתה ארוחת ערב ושילכו איתה לישון. לשגרה היא כבר לא תחזור וודאי לא בקרוב. היא שלא כמונו לא עוברת הלאה אלא מתחילה שיגרה של התמודדות, מחשבות וגעגועים לאבא לאמא ולששת אחיה. גם אם מיטב הפסיכולוגים ומשפחתה החזקה יצליחו לרכך אצלה את הנזק של התאונה ולהחליש את הטראומה מהסיטואציה הקשה... החלל יישאר ריק והאבדה לא תוחזר.
ברגעים כאלה עם ישראל צריך להיות ביחד ללא שנאה ללא השמצה, בלי להתעסק בועדות של שיוויון בנטל למניהם, אלא להתאחד ולהקים ועדה גדולה של עם שלם שכל אחד ואחד חבר בה כדי לחבק את אותה ילדה קטנה שזה המינימום שאנו יכוליםלעשות עבורה ועבור משפחתה הקדושה שזכרם ייזכר לעד!
הצגת כל התגובות