דניאל בן סימון, חבר הכנסת מהעבודה ומזכל"ה לשעבר, הוא דמות פרדוכסאלית שקשה לנתחה ולעמוד על סודה. מחד, הוא נמצא על המפה בסטטוס של השמאל של פעם, החריף והלוהט, שבדרך כלל נוטף גם יורק שנאה לחרדים ולערכיהם, ומאידך אי אפשר שלא לאבחן בד בבד גם את ה´חיידק´ המסורתי שדבק בו.
למרות שהיה כתב בכיר בעיתון הארץ, עיתון שהפך ברבות השנים לשם נרדף להטלת ארס תהומי לכל דמות בעלת חזות חרדית, משנה בן סימון את המיתוס האישי הזה, כלפיו לפחות. הוא הגון וישר בדרכיו, נטול תעלולים. מעניין מאוד לעקוב איזה רשמים יפיק דווקא הוא מהביקור שיערוך בבוקרו של שני בתוככי ישיבת מיר הנודעה, בצילה חוסים אלפי תלמידים, והינה שם-דבר בעולם החרדי והיהודי בכלל, הממוקמת בשכונת בית ישראל הירושלמית, אם תרצו, בעגה פוליטית-מדינית: נושקת לפלסטין.
עם השאלה הזו, שמנקרת במוחו של כל אחד מאיתנו, פנינו לנשוא הכתבה בעצמו.
מה, למען השם, מחפש ח"כ שמאלני דומיננטי מהעבודה ואידיאליסט בכל ישותו בישיבה החרדית הגדולה בתבל? בכנות.
"מוזס [סגן שר החינוך. א. פ.] אמר לי שישיבת מיר היא הגדולה והרצינית ביותר בארץ", פותח בן סימון את דבריו. "ואני בא בהזמנה, פשוט כדי להכיר וללמוד את העולם השני, שאיני מודע לו. לטעום מהאוויר והאווירה".
[במילה מוסגרת: חושבני שזהו התבלין הסודי. העולם החילוני ובראשו מובילי דעת-הקהל שלו אינם מכירים כלל וכלל את העולם החרדי והשנאה המבצבצת מגיעה גם מאי-הכרה נאותה. כשאלו יגיעו ויראו מקרוב, ישנו סיכוי ולו הקט שישנו זוית ראיה על המגזר הזה ועל האידיאל הלוהט שנושא איתו בכנפיו.]
היה לך כבר היכרות מפרספקטיבה כללית שכזו עם הציבור החרדי? אני מתעניין-חוקר.
"לא. ממש לא", הוא חורץ. "הייתי אמנם בפנימייה דתית בכפר חסידים של הנוער הדתי בימי נערותי" מגלה, אולם לא הזדמן לי עדיין להכיר עמוקות מקרוב את המגזר הזה".
9:35. בן סימון מחנה את רכבו בסמוך לסמינר "נוות – ישראל" ובאורח אקראי למדי חולף על פנינו חה"כ ניסים זאב מש"ס, אי אפשר כמובן שלא לנופף ידיים לשלום. אנו פונים ברטט ובשפתיים נוקשות לביתו של האיש שהקים בשתי אצבעותיו ממלכה תורנית. קוראים לו: הגאון רבי נתן צבי פינקל. ראש הישיבה הנוכחי, [חתנו של ראש הישיבה הקודם – הרב בנימין בינוש פינקל זצ"ל] שחש במחושי גוף במערכת עצבי הגוף זה עידן, עושה את מה שרבים אחרים לא יכלו לו.
"אולי הישיבה הגדולה בעולם"
לאחר שמוצג טיבו של בן סימון בפני ראש הישיבה, הוא שואל לשמו של אמו ומברכו בהצלחה ובריאות. הרבנית מתפנה להשיב לשאלותיו של האורח וזה עומד נפעם ונרגש וליבו נמס מול ראש הישיבה שעושה כמעט מעל יכולת אנושית ללא לאות בשביל לקומם אימפריה תורנית. הרבנית מפרטת את הנתונים: כ-7,000 צורבים ושבעה בתי מדרשות. הישיבה הגדולה בארץ, אולי בעולם, חוככת הרבנית.
10:00. כעת אנחנו סבים לבנין הנישא אל-על ששמו: בית ישעיה. בן סימון מקבל הדרכה קצרה על טיב הלומדים בו – 700 אזרחי אמריקה שמתנתקים מהווי הביתי החמים למשך חצי שנה [!!] ופונים אל ארץ ישראל בשביל לשקוד על הגות התורה.
בן סימון מתעניין מתי מסיימים התלמידים את לימודם, והוא מתקשה להאמין שהמחזה ההמוני הזה, רווי הסערה והגעשה, שב על עצמו כריטואל קבוע - שלוש פעמים ביום. גם אופי הלימוד עולה והוא שומע שכולם מדברים בקול אחד – סוגיות זהות בש"ס, וכולם בחברותות. מיד לאחר מכן אנחנו פונים לבית המדרש המיתולוגי, אשר הוקם בשנת תש"ד. כאן, הפרצופים משתנים, אני מסבר את אזנו של בן סימון, כאן מדובר באוכלוסיה בוגרת יותר, שנמצאת על גדות שנות הארבעים-חמישים. אני דואג להטעים כי יש להעריך את הנוכחות העמוסה בבית המדרש, בעקבות העיתוי הלא-סטנדרטי של יום ל"ד בעומר – יום אחרי שהמונים צבאו על מערת רשב"י המירונית, תוך אי מתן תנומה לעפעפיהם. אני מעלה את ההרמוניה שמכילה את הפסיפס החריד הרחב והמגוון, ישראלים לצד בני חו"ל, חסידי סאטמר לצד בני תימן.
פשטות כובשת
10:25. מטפסים אנו בגרם המדרגות לבית המדרש ששמו "עזרת-נשים החדש", הלהט והגעש, כמו בכל בתי המדרשות, הינו בשיאו, וכאן הוא צולל לשיחה מעמיקה על תורה וערכה, עם ראש בית המדרש הרב קסטנר שליט"א ומשנהו הרב בירנצוויג שליט"א, הם מסבירים לו פה-אחד שכל איש, ולו הרם ביותר, צריך לקבוע עת קבועה ללימוד התורה.
כדוגמא הם מביאים את שר המשפטים הנוכחי שמקפיד להגיע מידי ערב לישיבה כלשהי לפרק זמן קצר לשם ההגות בדף הגמרא. גם שם בכנסת, הם מבהירים לו לסיום, אתה עושה "שליחות קודש". אך האפיזודה העיקרית, מבחינתי לפחות, זה מה שהצליחו הרבנים בתום השיחה הארוכה יחסית, לשלות ממנו הבטחה כי יבא בקרוב לשיעור תורני שימסר בישיבה בסוגיא הנלמדת. ואידך זיל-גמור.
לאחר מכן, אני אפטיר בפניו, כי הפשטות כובשת הלבבות היא סודם של שני האישים התורניים הללו - לא משנה מי ואיך אתה נראה, אם ליבך בוער באש יוקדת לאהבת דף הגמרא ועיונה, אתה פה איתנו, בלי חציצין ומחיצין כלל.
תחת הרושם הכביר והחי שמסרב לגווע של הלימוד הפורה בשלל בתי מדרשות בתוככי ירושלים, יוצא בן סימון אל חולי החולין של העולם – הלא הם – מטה מפלגת העבודה שבהר הצופים וכינוס שיערך בכנסת לרגל 20 שנות עליה לעדת אתיופיה.
למפרע, אני יכול לציין, התחבטתי קשות, מה האינטרס האמיתי והכן להביאו לכאן. האם ניתן להגדיר בכלל את הכרה לעומק של הציבור החרדי כיעד קדוש?, זה נכון שלפעמים יש לביקור כזה כיסוי בקלפים של הצבעות כנסת, אבל מי יודע.
היום, משהסתיים הביקור, אני יכול להצביע על הישג לא מבוטל שלשמו היה שווה לארגן ביקור סבוך ורגיש שכזה: שיעור ישיבתי טהור שישמע האיש בעתיד.
הצגת כל התגובות