"אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (משלי כ"ח): אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה? אקמצא ובר קמצא - חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא - חרוב טור מלכא, אשקא דריספק - חרוב ביתר" (גיטין דף נ"ה:)
חז"ל מפרטים את האירועים שהובילו לחורבנות והאסונות בתקופת בית המקדש השני ולאחריו: בעקבות טעות בין קמצא לבר קמצא - חרבה ירושלים, בעקבות ויכוח על תרנגול ותרנגולת - חרבה העיר טור מלכא, ובעקבות מעשה בדופן מרכבה - חרבה העיר ביתר.
חורבן ירושלים - לאיש ירושלמי היה ידיד בשם קמצא, ושונא בשם בר קמצא. הוא עשה סעודה חגיגית והזמין את קמצא, השליח טעה והזמין את בר קמצא. תוך כדי האירוע, זיהה המארח את בר קמצא בין האורחים, ניגש אליו ואמר לו להסתלק מהמקום, בר קמצא התחנן בפניו שלא ישפיל אותו, ואפילו הציע לשלם לו את דמי כל הסעודה, אם רק יניח לו להשאר. אך המארח לא התרצה, תפס אותו והוציאו החוצה. בר קמצא נפגע גם מתלמידי החכמים שהיו שם ולא מיחו בבעל הבית, הלך והלשין עליהם אצל הקיסר הרומאי ואמר לו: היהודים מורדים בך, ובעקבות פעולותיו הוחרבה העיר ובית המקדש.
חורבן טור מלכא - נהגו היהודים להוליך לפני החתן והכלה תרנגול ותרנגולת לסימן שיפרו וירבו כתרנגולים. פעם אחת, עבר שם גדוד של חיילים רומאים ונטלו לעצמן את התרנגול והתרנגולת, והיכו אותם היהודים. באו ואמרו לקיסר: היהודים מורדים בך, ובעקבות כך הושמדה העיר.
חורבן ביתר - נהגו היהודים לשתול ארז לכבוד הולדת בן ועץ שיטה להולדת בת, וכשגדלו, התקינו מאותם עצים את החופה שלהם, יום אחד עברה בת הקיסר ליד ביתר ונשבר דופן המרכבה שלה, קצצו משרתיה עץ ארז שכזה - לתקן את העגלה, היהודים כעסו והכום, ובעקבות כך הושמדה העיר.
סיפורי החורבן הללו גורמים תחושת תסכול. פעמים זה נדמה כמו "סיפור קפקאי" (על שם הסופר היהודי פרנץ קפקא שסיפוריו התאפיינו באבסורד), האם בשביל "זוּטוֹת" כאלה הוכרח לבוא הרס והרג המוני? האם לא היה ניתן למנוע את החורבנות הללו?
כך תמה גם המהר"ל (נצח ישראל פרק ה): "למה זה היה שחרב טור מלכא - בשביל תרנגול ותרנגולתא, שאין ספק כי לדבר גדול כזה כמו טור מלכא, שכל עניין שהגיע שם לא היה במקרה. וכן אשקא דריספק - שחרב ביתר, לא היה זה במקרה. ומכל שכן ירושלים עיר הקדושה - שחרב על ידי קמצא ובר קמצא, לא היה זה במקרה".
אם נחפש את המכנה המשותף, נגלה שהסיפורים הללו מעידים על תכונה מאפיינת של אותו דור. זו הכותרת: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה", ופירש רש"י: "מפחד - דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך, אם אעשה זאת", וכן כתבו בעלי התוספות: "שבטחו על רוב טובתם ושלוותם - לבייש את בר קמצא ולעמוד על בת קיסר, והיה להם לפחד ולדאוג מן הפורענות".
רוצה לומר: לעולם תפחד! הֱיֵה נכון! תמיד תחשוש ותשתדל לראות את הנולד. ומאידך, אל תקשה לבך, אל תעמוד על דעתך - בעצימת עיניים. עקשנות, עלולה להוליד תוצאות הרסניות.
ומסיימים: "ולא דמי לאדם המתפחד בחינם". משמע, יש פחד חיובי ויש פחד שלילי, "המתפחד" הוא שלילי, כי הוא המביא על עצמו דאגות וחששות שוא (ומעניין לציין את לשונו המדויקת של רבי נחמן מברסלב זצ"ל: וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל). אך האחריות והחשש מתוצאות המעשים הוא פחד חיובי, ובאותה תקופה השאננות הייתה בעוכריהם.
דוגמה מובהקת לכך, היא ההתעקשות של בעל הסעודה, גם כאשר הוצע לו פיצוי נדיב מאוד. עקשנות מסוג זה, נראה שהיא תלויה בשנאה על רקע אידיאולוגי, וניתן להניח שבר קמצא היה איש רשע מלשן ומנודה בחברת היהודים, ומשום כך, גם החכמים לא מיחו בבעל הסעודה שסילק אותו.
וכן כתב חת"ם סופר: "מסתמא, בר קמצא רשע מעודו היה ויקירי ירושלים לא היו יושבים במסיבה אלא אם כן יודעים מי מיסב עמהם (סנהדרין כ"ג.). ויראה, זה בעל הסעודה שהוציאו נמי מהאי טעמא כי אי אפשר לסבול לסעוד בסעודת שמחה ורשע זה יושב כנגדו. ואולי, אילו לא הוציאו היו חכמי ישראל עומדים מהסעודה ויוצאים, כי מי יכול לסבול זה".
אך למרות כל זאת, ניתן למצוא פה ביקורת: היה עליהם לפחד, לחשוש שאולי מכח ההשפלה הזו תגרם רעה גדולה. על משקל הפתגם העממי: "אל תהיה צודק, תהיה חכם!" ו"איזהו חכם - הרואה את הנולד" (תמיד ל"ב.).
דוגמאות נוספות לכך, נוכל למצוא גם בחורבן טור מלכא וביתר. שוב, בעבור מאבק עיקש על מנהג בדמות תרנגולים או עצים, הם העלו עליהם את חמת האימפריה הרומית. ניתן לזהות דִּיסְפְּרוֹפּוֹרְצִיָה (חוסר איזוּן) שהובילה אותם: הם לא ויתרו על מנהגים שמטרתם - למרבה האירוניה, "סימן לפרו ורבו", ובשם כך, בסופו של דבר גרמו להרג והרס.
היוצא מדברינו, הקִבָּעוֹן המחשבתי ממיט חורבן. אנשי אותו דור עמדו על עקרונות משניים, והתעלמו מנורות האזהרה המעידות על הסכנה הקרובה. הם לא בדקו אם המעשים שלהם יעמדו במבחן השכל הישר, והתעקשו על כך שדרכם היא הנכונה והצודקת.
את ההתנהגות האופיינית הזו, נמצא גם אצל הבריונים (קנאים). כאשר אספסיינוס החל לצור על ירושלים, עשירי העיר התחייבו לזון ולהחזיק את תושביה. הייתה להם אספקה למשך עשרים ואחת שנים! אך הבריונים ששלטו בירושלים, לא הסכימו לגישת הפיוס והשלום שהציעו רבני העיר, כי הם החזיקו בדעה שצריך להלחם עם הרומאים. כיון שראו הבריונים שהעם נמנע ממלחמה, הם כפו עליהם את המאבק על ידי ששרפו את אוצרות הדגן, וכך התחיל הרעב. הנה לנו ביטוי נוסף לחשיבה עקומה ועקשנות שהולידו חורבן.
סיפור נוסף: כאשר התחיל הרעב בירושלים, מרתא בת בייתוס, מעשירות העיר, שלחה את המשרת שלה לקנות לה בשוק קמח סולת, עד שהלך - נמכר, חזר ואמר לה: קמח סולת אין אבל לחם לבן יש, אמרה לו: הבא לי, עד שהלך - נמכר, חזר ואמר: לחם לבן אין אבל פת קיבר יש, אמרה: הבא לי, גם זה נמכר, חזר ואמר לה פת קיבר אין אבל קמח שעורין (מאכל בהמה) יש, אמרה לו: הבא לי, ועד שהלך נמכר גם זה. ביאושה, היא יצאה לחפש אוכל יחפה ומצאה את מותה.
גם פה יטען המשרת להגנתו, שפעל בדיוק לפי ההוראות של גבירתו. אך הזעקה עולה עד השמיים: מדוע לא פעלת על פי הגיון בריא? מדוע לא הבאת לה מזון כלשהו, כאשר עוד ניתן היה להשיגו, ובכך היית מציל את חייה!
המסר הזה, אקטואלי ורלוונטי בכל דור: אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה. מחלוקות ומריבות רבות מתפתחות מויכוחים מיותרים, עקשנות ואגו, ובסופן טמון הרס וחורבן.לעולם תבחן את מעשיך על פי השכל הישר, הזהר שלא לאבד דבר מהותי בעבור עקשנות על עקרונות פחות חשובים.
הצגת כל התגובות