"תזכרו גם את אלה שלא שוכחים".
יש אנשים שזוכרים לזכור ביום הזיכרון ויש כאלה שלא מצליחים בכלל. ויש עוד סוג אנשים שלא הרבה מכירים. למעשה, מלבדם ומלבד משפחתם הקרובה אף אחד לא באמת מכיר. הסוג הזה מורכב מיחידה סודית בצה"ל. סודית לא מפני שהיא מסווגת, אלא סודית כי לא הרבה יודעים עליה ומי שכן יודע מעדיף שלא לדבר עליה.
והם הזוכרים. לא סתם זוכרים, הם זוכרים כל יום, הם זוכרים כל לילה ולא רק שהם זוכרים הם אינם מסוגלים לשכוח.
ליחידה הזאת קוראים "יקפ 156"
"יקפ 156" היא יחידת קבורה שאחראית על הטיפול בחיילי צה"ל מרגע המוות ועד שעת הקבורה. וזה כולל סריקה, איסוף הגופה והדם מהסביבה, ניקוי השטח, העברת הגופה, שחזורה, זיהויה, ואישור נסיבת המוות (שלרוב מאוד ברורה, יותר מדי ברורה).
כל מלחמה מוכרזת מעשית כמלחמה ברגע שחיילי היק"פ מקבלים צו 8, אז אתה יודע שזה רציני. אז אתה יודע שיש משפחות שלעולם לא יחזרו להיות משפחות כבעבר.
אבא שלי קצין ביחידה הזאת.
אבא שלי הוא לוחם בצה"ל, למרות שצה"ל לעולם לא יכיר בו ובחייליו כלוחמים. אבא שלי לא לוחם בשדה הקרב, אבא שלי לא מקריב את גופו ואת חייו למען המדינה, אבא שלי והחיילים שאיתו מקריבים את הנפש ואת הרגש שלהם למען המדינה.
אבא שלי צריך להתמודד נפשית עם גופת נער בן 19, שכל חטאו היה הרצון להגן על מדינתו, על משפחתו.
וזו לא התמודדות עם אייטם חדשותי המוגש על ידי מגישה קרת רוח ולא עם ידיעה מפי כתב שטח בעל קול מחוספס שיודיע על לכתו בטרם עת של לוחם מבלי להניד עפעף, כאילו שזה דבר של מה בכך.
אבא שלי צריך להתמודד עם הגופה עצמה להביט למוות בעיניים, להביט למת בעיניים.
אבא שלי צריך להתמודד עם גופה, כשתוך כדי הטיפול בה מתקבלת הודעה במכשיר הפלאפון של הנרצח מבת זוג מודאגת המחכה לו בבית ולא יודעת שהיא תמשיך לחכות לנצח.
אבא שלי צריך להתמודד עם זיהוי של גופת חייל חסרת ראש, או עם ראש חסר גופה.
ואסור לו להישבר ואסור לו לבכות.
הוא צריך להקפיא את הרגשות שלו, כדי שיוכל להתמסר לטיפול בגופה בכבוד הראוי לה. ולפעמים הוא מקפיא את הרגשות כלכך חזק, עד שגם בבית אחרי המלחמה הן נשארות קפואות.
לוחמי הנפש - כך אני קורא להם, צריכים להתמודד עם טיפול מסור בכבוד הראוי לא רק בגופות הנרצחים, אלא גם בגופות הרוצחים המתועבים. ואין אדם שלא היה בסיטואציה הזו ויוכל לדמיין כמו שצריך מה זה לטפל בכאב נוראי בגופת לוחם צעיר שנרצח ודקות ספורות לאחר מכן לטפל בכבוד בגופת רוצחו. כאשר כל טיפה של היגיון צורחת לך לעצור ולעשות כל דבר מלבד לכבד גופת רוצח.
אבא שלי צריך להתמודד עם לילות ללא שינה, עם חיים ללא רגש ועם ריח של דם על הידיים.
גם בשעות של שלום באין מלחמה הוא מתמודד ולא רק עם עצמו, הוא צריך לבדוק לפחות פעם בחודש עם כל אחד מחייליו שלא נטרפה דעתם, שמראה הדם או מגע הגופה, לא הצליח להשתלט על רגשותיהם ולחזק אותם לקראת ההמשך.
כי בואו נהיה כנים שלום של ממש לא נראה באופק.
החיילים ביק"פ הם חלק בלתי נפרד מכל לוחם בשטח שיוצא להקריב את נפשו ויודע שאם ח"ו יקרה הגרוע מכל הוא יזכה לטיפול המסור ביותר.
היום יום הזיכרון והחיילים ביק"פ לא צריכים לזכור, הם מעולם לא שכחו הם לעולם לא ישכחו.
יום הזיכרון זה הזמן לזכור את הנופלים, ולהצדיע ללוחמי הנפש שמרככים את הנפילה.
הצגת כל התגובות