לפני כמה שנים ראיינתי את יו"ר ארגון נהגי האוטובוסים בתוכנית הרדיו שלי. שוחחנו על עניינים שברומו של עולם, ובהמשך לדברים התחלתי לכתוב בעיתון ארגון נהגי האוטובוסים.
הרגשתי זכות לעשות זאת ולעודד את הנהגים, שכנוסעת בתחבורה ציבורית, רואה את מצוקתם ומבינה עד מאוד לליבם.
מאז עברו כמה שנים וההיסטוריה רק חוזרת. לא משתנה בכלל. והאירוע הנוראי שאירע השבוע מחזק את הדברים הללו.
אם נקשיב מעט לעצמנו ולאלו שסביבנו, נוכל לשמוע את עצמנו ואת ידידינו, מקטרים וכמעט מקללים את נהגי האוטובוסים בכל רגע ורגע:
"ראיתם, חצוף, לא עצר בתחנה".
"שמעתם איך הוא צועק על הנוסעים?"
"ואם אני מדבר לידו בטלפון, מה קרה?"
"כל נהגי האוטובוס פראים".
"תראו איך הוא עוקף".
"חיה, ראו באיזו מהירות הוא נוסע".
"כמה זמן צריך לחכות לך?"
מובן שכל התנהגות כזו של נהג מעוררת בנו, הולכי הרגל, נוסעי הרכבים הצמודים, או נוסעי האוטובוס, סלידה, שלא לומר שנאה לנהגי האוטובוסים ופעמים רבות בצדק.
אבל אם ננסה לראות את התמונה השלימה, אולי נבין טעויות מסוימות או התנהגויות פסולות של נהגים.
אולי הוא צעק לאחר שנוסעים רבים התישו אותו בצעקותיהם וכבר לא יכול עוד להגיב ברוגע.
אולי הוא סטה ממסלולו, כי רכב לא זהיר נכנס בינו לבין הרכב שלפניו.
אולי אדם (כן, הנהג הוא בן אדם) שיושב כל כך הרבה שעות מול כביש באמת לא מסוגל לשמוע פטפוטי טלפונים ליד אזנו.
אולי הוא לא עצר בתחנה, כי יש אוטובוס אחר מיד אחריו והוא עושה זאת למעננו?
כמה קל להשתלח ולצעוק. במיוחד על מישהו שיושב ואוחז בהגה, והידיים שלו תפוסות והראש שלו שקוע בכביש, והוא כבר ענה לקודמים ועכשיו תש כוחו.
באחת מנסיעותיי באוטובוס, עמדתי ממש קרוב לנהג. כשהגיע לתחנה צעק עליו אחד האנשים שעמד וחיכה בחוץ, שיקרב את האוטובוס לתחנה, כדי שאישה מבוגרת תוכל לעלות. הנהג התקרב, ואז קפץ אדם אחר קדימה, כדי להיכנס ראשון לאוטובוס, לא שם לב שהרכב התקרב, וקיבל מכה קטנה בראשו.
הוא עלה לאוטובוס ולא פסק לגדף את הנהג מול הקהל הרב, לא הסכים שימשיך לנסוע, לבסוף לקח, כמובן, את פרטיו לפני שאיפשר לו להמשיך בדרך.
הנהג, אמנם לא יהודי, אבל משרת אותנו, היהודים, ניסה אלף פעמים לבקש סליחה ולבדוק מה קרה לאותו אדם, אולי צריך עזרה, אך נענה בגידופים ובצעקות.
כשירד האיש פנה אלי הנהג: "את ראית מה היה, נכון? למה צריך ככה? אני רוצה להיות טוב לכולם, גם לאישה הזקנה, גם לאיש".
ולא ידעתי מה לענות לו.
מדברים רבות על שכר הנהגים, פרשה בפני עצמה, אבל לדעתי יש דברים הרבה יותר חשובים.
כמו תיקון מיידי של כבישים משובשים (ראו ערך שמגר), פתרונות טכנולוגים לאוטובוסים העתיקים, שמקרטעים בדרכים, בעלי צמיגים ישנים ומזגן שאינו משפיע.
אכיפת חוק שיאסור על הולכי רגל להסתובב חופשי בכבישים ולהפריע לריכוז הנהגים.
והעיקר, צריך לצאת חוק שאסור לנוסע להעיר לנהג בזמן הנסיעה כלל.
מצאת בעיה? משהו לא מוצא חן בעיניך? חייג למספר כלשהו ותיענה. לא ייתכן שניקח את חופש הדיבור לידינו ונוציא נהג, שצריך להביא את כולנו בשלום למחוז חפצינו, לאיבוד עשתונות.
(אני לא מדברת על תקיפות פיסיות של נהגים, שברוך ה' כיום הם קצת יותר מוגנים מפעם).
אני יודעת שרבים מכם עכשיו יקומו על רגליהם ויקראו: "את לא יודעת מה את מדברת, נהגי האוטובוס נוהגים כמו שיכורים, הם טסים בדרכים, הם עוקפים מימין, הם מגדפים בעצמם, הם לא עוצרים בתחנות, אין להם שום רתיעה מכלום!
את הטור הזה כתבתי כדי להביא את הצד השני. אני יודעת שלא פעם יש צדק בכעס ובדברים, אבל בל נשכח שנהגים הם בני אדם ולא חיות טרף. רובם רוצים לעבוד ולשרוד, ויחד עם זה לשרת ולתת, לא כולם עברו הכשרה עמוקה סוציאלית, גם אם כן, לא כולם מתאימים לעבודה הזו, ורובם אינם יודעים איך לנהוג עם כל גחמה של נוסע.
בואו נקבל על עצמנו לא להוציא את עצבינו על אלו שרוצים לבוא לסייע בידינו. בפרט שזהו גלגל שמתגלגל: אנחנו צועקים ורוטנים והם מתקשים לקחת את ההגה לידיים ולנסוע ברוגע.
לא בכל יום מתרחשת תאונה מצמררת, אבל תאונות קטנות, של "כמעט" קורות בכל יום, בכל שעה. ובחלק לא קטן מהן, אנחנו, הנוסעים, או הולכי הרגל, אשמים.
מי יודע אם לא קרה מה שקרה, להזהיר אותנו, שלא מבינים רמזים, ש"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" כולל גם את אופן דיבורינו ואת התייחסותנו כלפי בני אדם וכלפי אלו שמשרתים אותנו בפרט.
הצגת כל התגובות