מחקר מקיף של בנק ישראל חושף כי רוב הישראלים לא מסתמך על התחבורה הציבורית בדרך לעבודה: 60.7% מהישראלים מגיעים למקום עבודתם ברכבם הפרטי ופחות מרבע מהעובדים מגיעים בתחבורה ציבורית (17.5% באוטובוס ו־3.4% ברכבת).
7.8% מגיעים בהסעות מאורגנות, 1.7% באופניים ו־7.6% עושים זאת ברגל. כשנכנסים לפרטים גם מבינים מדוע זה קורה ומדוע הנתונים בישראל הפוכים משאר העולם המערבי, הנוסעים ברכב הפרטי מגיעים כבר תוך 26 דקות לעבודתם, בעוד שהנוסעים באוטובוס תוך 42 דקות וברכבת תוך יותר משעה, זאת בניגוד גמור למהירות בעולם.
מהמחקר של בנק ישראל עולה שעובד שנוסע למקום עבודתו במכונית הפרטית ייסע בממוצע 17.7 ק"מ לכל כיוון (גברים 18.4 ק"מ ונשים 16.9 ק"מ). בתחבורה הציבורית נוסע העובד בממוצע 18.7 ק"מ (גברים 21.3 ק"מ ונשים 18.2 ק"מ). כשהמעסיק מארגן הסעה מאורגנת לרוב מדובר כבר במרחק גדול יותר — 24.5 ק"מ (גברים 28.3 ק"מ, נשים 23 ק"מ).
בפילוח לפי אזורים, מתברר שערי הלוויין של חיפה וירושלים מתאפיינות בשימוש גבוה בהסעות מאורגנות — 11.1% ו־7.4% בהתאמה. בערי הפריפריה הנגישות נמוכה, ובעיקר במחוז הצפון, שם מחצית מהיישובים הם ערביים. לכן שיעורי השימוש בהסעות מאורגנות במחוז גבוהים במיוחד — 16.7% בממוצע ו־18.2% ביישובים הערביים. באזור הנגב דפוס ה"שאטל" אל מקום העבודה שכיח במיוחד.
החוקרים מצאו שהיישובים המתאפיינים בנגישות נמוכה מרוכזים בפריפריה ובשולי גוש דן. בחלק מהמקומות נרשמת גם עלייה בשימוש ברכב הפרטי בשל תחבורה ציבורית לא יעילה.
מסקנות חוקרי בנק ישראל הן, שהמשק הישראלי סובל מתלות יתר במכוניות פרטיות עקב מגבלות תשתית ותחבורה ציבורית בלתי יעילה. על פי החוקרים, תחבורה יעילה לערי לווין ופריפריה תפתח אותן ותסייע למחירי הדיור ויוקר המחיה.