המתחרה הפלסטיני של הרב ניר בן ארצי

דבר הנביא. אבי בלום (יצחק לב ארי)

אפוקליפסה עכשיו. הנבואה הבאה, לא יצאה מפיו של ´חזאי תורן´ מקומי. לא ניר בן ארצי, אפילו לא המקובל האלוקי הרב פינטו.

השמיע את הדברים לפני שלושה שבועות בדיוק, אשרף אל-עג´רמי, לשעבר השר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית, בכינוס יוזמת ז´נבה בפראג.

אל-עג´רמי דיבר על הסכם בין אש"ף לחמאס, כעל עובדה מוגמרת. שאלה של ´מתי´ ולא של ´אם´: "המהפכה בעולם הערבי משפיעה גם על הרשות. היא מאלצת את אבו מאזן להושיט יד לחמאס, להזמין עצמו לעזה על-מנת לדון בדרכים לשיתוף פעולה. הייתה תנועה לסיום הפילוג עם תאריך יעד של 15 במרץ. התאריך חלף אבל דעת הקהל לא השתנתה. כיום הקריאה לסיום הפילוג, שוות-ערך לקריאה לסיום הכיבוש. אבו-מאזן ברמאללה לא יכול להתעלם מכך. גם החמאס בעזה.

"התחושה היא שהאנשים חצו את קו הפחד משלטון החמאס. בשבועיים האחרונים אתה רואה צעירים בעזה, יוצאים להפגנות נגד הפילוג למרות אזהרות הממשל החמאסי. אבו-מאזן הכריז שהוא רוצה ללכת לעזה, כתוצאה מהלחץ של הצעירים שרק ילך ויגבר. זה יקרה בקרוב. הערכה שלי, בתוך שבועיים-שלושה".

יכולת מודיעינית היא שם המשחק. בשבוע שבו מצליחה מערכת המודיעין האמריקאית לפרוץ קדימה ולשקם את מעמדה, המקבילה הישראלית נותרת הרחק מאחור.

בעוד האמריקאים מניחים את היד על המבוקש מספר אחד אלפי קילומטרים מוושינגטון, הישראלים ממשיכים ללקק את פצעי חוסר המידע המוחלט באשר לגורלו של גלעד שליט, כאן במרחק פגיעה. "בניגוד לכל הפרסומים, לישראל אין ולא היה שמץ של מושג, היכן מוסתר גלעד שליט", מגלה חבר בשביעייה.

עזה כמוות

את השאלה כיצד המערכת הישראלית לא חזתה אף אחת מהמהפכות שמתרחשות סביבנו, עוד אפשר לתרץ בגמגום, להסביר בהתפתלות. אבל כשמפספסים את מה שקורה בחצר האחורית, שום תירוץ לא מתקבל. אם לא להניח את האצבע המודיעינית על ההסכם המתגבש מתחת לאף, ברשות הפלסטינית, מה כן עוד ניתן לדרוש?

צבא וביטחון אינם מתחומי העיסוק העיקריים של מדור זה. מה לעשות, וכל הדברים שמערכת המודיעין הישראלית מסבירה בשבוע האחרון כי לא היו נתונים לחיזוי, נכתבו כאן שחור על גבי לבן.

לא רק אל-עג´רמי. גם סופיאן אבו זיידה, חבר צוות המו"מ הישראלי-פלסטיני, השמיע דברים דומים. דיבר בשבחה של ממשלה משותפת בין חמאס לפת"ח. הביט אל העבר בגעגוע, עם עין צופיה לעתיד בתקווה: "כבר הייתה ממשלת אחדות בין חמאס לפת"ח. היא לא דיברה על השמדת ישראל. הממשלה התמוטטה והיה פילוג בעם הפלסטיני, לא בגלל שהפלסטינים טמבלים ולא יודעים להסתדר, אלא בגלל כל מיני שחקנים חזקים אזוריים ובינלאומיים שבחשו. אנחנו יודעים להסתדר, והממשלה המשותפת שתקום תהיה ממשלת טכנוקרטים. אצלנו מדברים על אג´נדה של ממשלה שמכינה את העם לבחירות דמוקרטיות - שהעם יחליט".

אבו-זיידה דיבר על הכל. גם על האולטימטום הצפוי של נתניהו. ולמי שמתבלבל לרגע נשוב ונזכיר: כל זה נאמר, לא כחוכמה לאחר מעשה בשבוע שאחרי, אלא כתחזית מפוכחת, שבוע לפני: "ביבי יאמר לאבו מאזן, אתה צריך לבחור בין חמאס לבין ישראל. אז מה? אתם מתארים לעצמכם שאבו מאזן יגיד לנתניהו: אתה צריך לבחור בין ציפי לבני לאלי ישי, בין יוסי ביילין לאיווט ליברמן?".

לשני הלשעברים שצוטטו כאן, אל-עג´רמי ואבו-זיידה, ערך מוסף. שניהם לא רק שרים לשעבר, אלא גם עזתים לשעבר. הם גורשו מביתם – ולא על ידי הכובש הישראלי. הם מלקקים את פצעי הפיכת החמאס בעזה עד היום. מלקקים ומקללים. הגעגועים למשפחה ולחברים שנותרו מאחור, העין הפקוחה לשמירה על הנכסים שהותירו, מחברים אותם בקשר אותנטי לרחוב העזתי.

"אני עזתי גאה", אמר אבו-זיידה, "לפני שבועיים הייתי בפריז, ובעיניי, מחנה הפליטים ג´בליה עדיף מהשאנז אליזה. שם יש את ההיסטוריה שלי, החברים, המשפחה. אימא שלי קבורה שם".

במבט לאחור מסתבר, כי אין מודיעין חשאי שאיכות המידע שלו טובה ואמינה, יותר מהמידע שבכירי הרשות הפלסטינית סיפקו, ובריש גלי.

פיוס, פַיס, פִיס

ידו של המודיעין הישראלי בכל. יכולותיו מוכחות. גם כשמדובר בזיהוי וחיסול במדבריות סודן, במלונות דובאי ובפאתי דמשק. נשאלת אפוא השאלה, הכיצד מערכת רבת יכולות, שמצליחה לשלוח זרוע לכל מקום ולקלוע בדייקנות כמו ´פול התמנון´, מפספסת דווקא במגרש הביתי.

את השאלה הזאת, שאלו השבוע בקבינט ובשביעייה. מתברר, כי אף לא אחד מגורמי המודיעין צפה את ההתפתחות. התשובה הצפויה למדי של גורמי המודיעין הנבוכים, הייתה, כי אבו מאזן עצמו הופתע, ואם כך, אין לצפות שהמודיעין הישראלי יידע יותר מהמנהיג הפלסטיני. קריאת ה´סופרייז´, הממה באחת, הן את הראיס הפלסטיני והן את ראש הממשלה הישראלי.

אז מספרים לנו שההנהגה הפלסטינית הופתעה. זה לפחות מה שדווח השבוע לחברי השביעייה. קצת מוזר כשלוקחים בחשבון את העובדה שמהצד השני הדברים נראו אחרת לגמרי. האנשים דיברו, דסקסו, צפו והעריכו שהחתימה קרובה.

תפסתי השבוע את אל-עג´רמי בשנית, בלשכתו ברמאללה. חוץ מלסמן ´וי´ ולהצהיר, ´אמרתי לכם´, הוא אמר הכל: "שלא יספרו לכם סיפורים. זו לא הייתה הפתעה. אם המודיעין הישראלי לא צפה את ההתפתחות יש לו בעיה קשה.

"איך הם לא העריכו את מה שכל מי שחי את הרחוב הפלסטיני צפה? שהחמאס יגיע לפשרה עם פת"ח והרשות. אמרתי לך לפני שלושה שבועות שזה הולך לקרות. אינני נביא, זה היה הלך הרוח ברשות. כל מי שעיניו בראשו הבין שבסופו של דבר, חמאס מצד אחד לא יכול להתנער מהלחץ הציבורי, ואילו לרשות מהצד השני יש אינטרס להגיע להכרזה על מדינה בספטמבר מעמדה של ריבונות אחת. מי שלא צפה את זה, שילך ללמוד מתמטיקה".

מסתבר שלא רק מערכת החינוך. גם מערכת הביטחון נזקקת לתגבור במקצועות הליב"ה.

אל-עג´רמי לא ישמש כחבר בממשלה הפלסטינית המאוחדת. החמאס מטיל וטו על שותפותו של האיש שלא חסך את שבט ביקורת מהארגון, בערבית ובעברית, בכל מדיה אפשרית.

דווקא בשל העובדה שברמה האישית הקירוב בין הפת"ח לחמאס מרחיק אותו מעמדת השפעה, שווה להקשיב לדבריו ולהבין מהם רחשי הלב של ההמון הפלסטיני. במזרח-התיכון החדש, ההמון בכיכר הוא בעל הבית.

"האנשים ברחוב שמחים. מבסוטים שבסופו של דבר יש הסכם. אבל מה? יש הרבה ספקות לגבי המימוש, כי בעצם היינו בסרט הזה לפני ההשתלטות בעזה. גם אז נחתם הסכם מכה, וקמה ממשלת אחדות לאומית שהחזיקה מעמד שלושה חודשים. כולנו זוכרים מה היה סופה".

ואינכם חוששים שהחמאס ינצל שוב את הסיטואציה כדי להשתמש בכם ולזרוק? שאלתי. "בפעם הקודמת חמאס באמת ניצל אותנו, אבל היום החמאס חלש. הם יודעים שהממשל שלהם בעזה נתקע בקיר ולכן הם צריכים להתפשר. בוא לא נשכח שמה שקורה בדמשק משפיע עליהם ישירות".

הנהגת חמאס נאלצה להימלט מדמשק עם הזנב בין הרגליים לקול מהומת ההמונים, כפי שאש"ף ברח בשעתו מביירות מאימת הכידונים הישראליים: "הם איבדו את בסיס הכוח הגדול ביותר שלהם. יש לזה השפעה אדירה".

ואז ייערכו בחירות בעוד כשנה, והחמאס ינצח – ספק הזכרתי, ספק שאלתי. "תרשום לפניך, זה היה אירוע חד פעמי שלא יקרה שוב. כי בסופו של דבר מרבית האנשים שבחרו בחמאס, הם כאלו שתמכו מסורתית בזרם המרכזי באש"ף. הם הלכו לחמאס גם בגלל שהתהליך המדיני לא הגיע לשום מקום, אך בעיקר בגלל כל מיני שמועות ודיבורים על שחיתות ברשות. בשנים האחרונות, הייתה להם הזדמנות לראות במו עיניהם שבמובן הזה של השחיתות, האלטרנטיבה של החמאס גרועה יותר מהרשות. ותתפלא, יש דבר כזה".

אז בסופו של דבר נמצא המכנה המשותף היחיד במזרח התיכון: השחיתות השלטונית. בעזה, רמאללה וירושלים, המושחתים קרוצים מאותם חומרים. לעיתים כרוכים באותן עסקאות.

ואחרי הכל, ההסכם הזה הוא בעיקר סמנטי. האיחוד מלאכותי, והמשמעות הממשית העיקרית שלו היא פתיחת מעבר רפיח. מה שנכנס עד כה דרך המנהרות, מתחת לאדמה, ייכנס מעתה מלמעלה.

אל עג´רמי מאמין שדווקא לישראל עשוי ההסכם להניב תפוקה ביטחונית: "לדעתי, בתקופה הקרובה חמאס, מהאינטרס שלו, יעדיף לא להתעסק עם ישראל ומבחינה ביטחונית, המצב ישתפר ויתייצב". יתייצב, כמו מכור שנגמל מסיגריות, כאשר לכל ברור, שההצתה הבאה היא עניין של זמן. ישתפר, עד לקסאם הבא.

ספק אם ההסכם משרת את אבו מאזן, שמוצא עצמו לפתע לכוד בחיבוק דב של ראש ממשלת חמאס, הנייה, שמגנה את "ההתנקשות בשאהיד בן לאדן".

באופן אירוני, יש מי שסבור כי הדבר הזה משרת דווקא את ראש-ממשלת ישראל, וכפי שמסביר חבר בשביעייה: "וכי באיזה דרישות יוכל אובמה לבוא אליו כעת, כשהפרטנר אבו מאזן יושב סביב שולחן אחד עם הטרוריסטים של החמאס? עבור נתניהו, פוליטית, הפיוס הזה הוא זכייה בפיס".

ואז יבוא אובמה ויטרוף את הקלפים. מחוזק מחיסולו של בן לאדן, הוא יכה בקודקודו של ביבי, הזוכה הגדול בפַיס, ויסביר שהסיטואציה המתהווית היא הזדמנות ל´פִיס´. שלום על ישראל, ולא להתראות.

חשבונאות וחשבון הנפש

שגרת הביקורים של בכירי ממשל, משק ותעשייה במוסדות החינוך החרדיים, הפכה זה מכבר למעין טרנד חדש של קידוש ה´. סוג של אופנה שנמדדת ברמת ההתפעלות של האורחים גלויי הראש מרמת הדרך ארץ מחד והמקצועיות מאידך, של התלמידים החרדיים. לרוב: התלמידות.

במבט חטוף, הביקור שנערך השבוע בסמינר ´בית יעקב החדש´ בירושלים, עומד בתקן הביקורים. תואם את טרנד הסיורים. נכחו בו כל המי-ומי. החל מרפרנטית החינוך החדשה במשרד האוצר, רותם וולף, עבור למנכ"לית מה"ט (מרכז הנדסה טכנולוגי – הגוף האמון על תחום ההנדסאות במשרד התמ"ת), וכלה בראשי הג´וינט, בכירי משרדי החינוך והתמ"ת, ומי לא.

אבל בביקור הזה היה דבר מה נוסף. לא רק עוד התפעלות שגרתית מהישגיהן שוברי השגרה של התלמידות החרדיות, אלא דיון רציני וענייני, מפתיע בכנותו, בנושא שנוגע כמעט לכל תלמידת סמינר חרדית, ועוד יותר, להוריה.

כי אחרי הצגת התפאורה משני הצדדים (מסמך של מה"ט שהוצג, מלמד כי במבחני הנדסאות רשמיים, תופסות התלמידות החרדיות את המקום הראשון), הגיעה שעתו של דיון נוקב בשאלת הזהות הלימודית של תלמידת הסמינר החרדית.

מתוך אלף שנכנסות להוראה יוצאת אחת עם משרה. בדרך כלל המקושרת ביותר, ולאו דווקא המוכשרת. המציאות הבלתי אפשרית הזאת הובילה זה מכבר להקמת מסלולים חלופיים: מהנדסאות ועד חשבונאות.

הדרכים נסללו, ההיענות הייתה מעל ומעבר. אבל שאלה אחת, כמו במבחן מסובך במיוחד, נותרה פתוחה, ולא קם הגורם האמיץ שנטל על עצמו לפותרה. הסוגיה, נדונה כאן בעבר על קצה המזלג, בעדינות המתבקשת: האם יש הצדקה לחייב כל תלמידה, גם כזו שמלכתחילה משתלמת במקצוע שקצה האופק שלו אינו משרת מורה, לעבור את כור ההיתוך של לימודי ההוראה?

הרים את הכפפה, נח גרינפלד, מנהל האגף להכשרת עובדי הוראה. המגמה שהוא התווה, סימנה יעד של הכשרת חלופות העומדות בזכות עצמן. לא עוד לימודי הוראה שבצידן מסלול הכשרה מקצועית, אלא לימודי מקצוע נטו.

הרעיון הזה, נשתל בערוגה של רצון טוב. בבסיסו עמדה התובנה שאין כל היגיון להעמיס נטל כפול של לימוד מקצוע והוראה, הן על כתפיה השחוחות ממבחנים של התלמידה, והן על צווארם הכפוף מהוצאות כספיות של ההורים.

היוזמה נתקלה בהתנגדות עקרונית. אל מול הרעיון ההגיוני-פרקטי, נשלפה עמדה רעיונית-השקפתית. מנהלי הסמינרים שהתנגדו גיבו עצמם בתמיכת החלונות הגבוהים. מה שבטוח.

לשני הצדדים היה ברור שהנוסחה הזאת לא תשרוד לאורך זמן. הסטטוס-קוו הבלתי רשמי שנוצר, ולפיו המגמה הדו-מסלולית תוסיף להתקיים בסמינרים הקיימים בלבד, הקשה על פתיחתם של סמינרים חדשים, ויצר בור תקציבי בסמינרים הוותיקים.

מעלה עקרבים

מה יהיה, שואלים עצמם ההורים המממנים תואר כפול ומיותר. עד מתי, שואלות גם התלמידות שנסחטות ממבחן למבחן. אז זהו, שאחרי הדברים שנשמעו בביקור, השבוע, אפשר בהחלט לומר, בזהירות המתבקשת: יהיה טוב.

מי שהשמיע את הדברים באומץ, היה המנהל הרב ישעיהו ליברמן (הדברים מצוטטים מפי השמיעה - עדותם של הנוכחים בסיור): "הקושי של בנות ללמוד שני תארים במקביל, הוא קושי אמיתי, אבל מי שבאמת רוצה למצוא לכך פתרון צריך לעשות זאת מבלי לשנות את מבנה הסמינרים".

ההצעה שהועלתה, פשוטה. מסוג הדברים שכשהם נשמעים אתה צובט את עצמך ושואל, איך זה שלא חשבו עליהם עד כה? כי יש בהחלט דרך שלישית: לא מסלול הוראה גורף לכל בת מחד, וגם לא מסלול מקצועי נטול ערכים מאידך.

האלטרנטיבה הינה, התווית מסלול מובנה, לכל מגמה ומגמה, שיכלול בחובו לא רק את לימודי המקצוע, אלא גם מעטפת רוחנית. מעין ליב"ה תורנית שתעטוף כל מקצוע ומקצוע: הנדסאות עם יהדות, חשבונאות עם חשבון הנפש.

כה אמר הרב ליברמן: "הכשרת חלופות זו בעיה ממשלתית. מי שמעוניין להתוות מדיניות בנושא צריך לדאוג לכך שהסמינרים של בית יעקב לא יהפכו לעוד סניף של רשת ´אורט´. את זה לא נאפשר. התכנים הרוחניים, חייבים להיות חלק אינטגרלי מתוכנית הלימוד. בכל מסלול שהוא".

ואם לא במלחמות היהודים, במה ישקיעו הסמינרים אנרגיה? החזון שהוא השמיע, נשמע כמו אוטופיה: "הסמינרים צריכים להתמקד בליווי התלמידות גם בשלבי ההשמה.

לתת ליווי רוחני וגם משפטי. התערבנו לאחרונה בעניין עבודה בחול-המועד. שאלו אותי מה לנו ולזה? השבתי: זהו בדיוק התפקיד, לא רק ללמד, אלא להכווין. לנתב כל אחת למסלול שמתאים לה, מה שיאפשר גם להכווין את התלמידות הטובות והמוכשרות ביותר, למסלול ההוראה".

קל לראות את היתרונות שבהצעה, קשה למצוא בה חסרונות. אם כי, חזקה על הנשמות הטובות שלא יוותרו, ירימו כל אבן בסביבה, ואם ימצאו מתחתיה נמלה, יהפכוה לעקרב.

שורת סיום: אז מי אמר שאין לליברמן תוכנית? לאיווט אולי אין. לר´ שעיה, יש גם יש. דא ליברמן.

הפגישות שלפני הספירה

התפתחויות שכאלו לא קורות גם במשפחות הכי טובות. אחרי שנים של שותפות לא-מי-יודע-מה, מוצאים עצמם שר הפנים אלי ישי ושר השיכון אריאל אטיאס, נפגשים תכופות. פעם במסעדה טובה, פעם בלובי מהודר. השבוע, הייתה זו פגישה ביתית, בצד של ישי, בלשכת שר הפנים.

גם השדכן הפסימי ביותר היה מסיק מכך שמשהו השתנה לטובה. אם להיות קצת פחות רגשניים וקצת יותר מחוברים למציאות, את ההתקרבות המעניינת בין שני האישים שכבר מזמן חצו את גיל השידוכים, יש לראות במשקפיהם של שני מחותנים, התרים נואשות בצוותא אחר פתרון דיור לזוג הצעיר.

אלי ישי ואריאל אטיאס, באמת משלבים ידיים, מתוך הבנה שאם לא יהיו תלויים זה בזה, יהיו תלויים זה לצד זה. לא רק לראש אגף ביצוע, אריאל אטיאס, יספרו בסוף הקדנציה דירות. גם לראש אגף תכנון, אלי ישי, יערכו את אותה ספירה. לטוב, וגם לרע.

אבל למה לראות שחורות? אם השניים מצליחים להותיר את המשקעים בצד ולעבוד בשיתוף פעולה, מותר גם לנו להניח לציניות ולשאלות הקשות, ולו לשעה קלה. בכל זאת, ספירת העומר.

השבוע לדוגמה, התמודדו השניים בפגישתם השבועית, עם תופעת ראשי הערים הסרבנים. אלו העושים הכל כדי למנוע בניית דירות שלושה חדרים בעריהם, מחשש לחדירת אוכלוסיות חלשות - והגרוע מכל, חרדיות - לתחום מושבם.

שר השיכון מחזיק בידיו גזר לא רע. ביכולתו לצ´פר את ראשי הערים בתקציבי פיתוח, מכאן ועד להודעה (לתקשורת) חדשה. אבל בצד הגזר, צריך שיהא גם מקל, ואת זה מחזיק בידיו שר הפנים, שבסמכותו לפעול מעל לקודקודו של ראש העיר. להעניק היתרי בנייה, על אפו וחמתו של ראש הרשות הסורר. שר הפנים הקודם, מאיר שטרית, עשה שימוש בסמכותו. אל תתפלאו אם תשמעו את השר המכהן, מזמר נעימה דומה, בתקופה הקרובה. ונתראה בפגישה הבאה.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת ´קו עיתונות´

חוץ מלסמן ´וי´ ולהצהיר, ´אמרתי לכם´, הוא אמר הכל: "שלא יספרו לכם סיפורים. אינני נביא, ואמרתי שזה הולך לקרות, כי זה היה הלך הרוח ברשות. מי שלא צפה את זה, שילך ללמוד מתמטיקה". מסתבר שלא רק מערכת החינוך. גם מערכת הביטחון נזקקת לתגבור במקצועות הליב"ה