פעמים רבות הבן גודל בישיבה מגיע עם מושגים שההורים פחות מכירים, הלכות פחות מוכרות, מושגים ישבתיים, לצד זה שהאבא מכבד את הבן הוא מרגיש נבוך ממנו, איך להגיב? מה לענות?
מורכבות נוספת מתרחשת כאשר יש צורך לנקוט בהליכים חינוכיים שונים בהקשר לילדים שונים, עם האחד יד קשה והשני יד רכה, הם גילאים שונים, הם טבעיים שונים, והיחס הוא צריך להיות שונה, אבל הילדים רואים ומפרשים את זה באופן של קיפוח וכדומה, ונכונה השאלה גם כלפי ילדים בכתה.
בפרשת השבוע אנו פוגשים את היסודות העמוקים לנושאים אלו עוד- שתי דמויות חיו באותו בית אותם פוגשים אנו בפרשת וירא, אך כה הפוכים הם בטבעם ובאישיותם, ותורת אמת היא לנו להעמיק בסוד אישיותם.
מחד פוגשים אנו את הגר שילדה לאברהם את ישמעאל, שרה מבקשת להוציא אותו מהבית בעקבות ניצני התנהגות קלוקלת שעלולה להשפיע על נפש יצחק, אברהם איש החסד מתקשה כך לזרוק מביתו את בנו אך בורא עולם מכריע לו "כל אשר תאמר שרה שמע בקולה" והוא שולח אותה עם בנם שם על שכמם חמת מים שמתכלים ושם כשהבן בשעת הסכנה נחשפים אנו לסוג התמודדות חריגה של אמא שבנה במצוקה, וכך מתאר את המצב הרש"ר הירש פרק כא פסוק טו:
"כל התנהגותה של הגר אופיינית ביותר ומציינת את הטבע של בת - חם שלא נתעדן. אם ישראלית לא תטוש את ילדה, ולו רק כדי לדבר על לבו, ולו רק כדי להקל עליו כדי חלק אחד במיליון של שניה. הנוטש ילד באפס מעשה, מפני "שאין בכוחו לראות בייסוריו", אינו פועל מתוך רחמים; זוהי אנוכיות אכזרית של נפש - אדם שנעצרה בטבעה הגס. אדם בעל שעור - קומה אנושי יודע להשליט את הכרת חובתו על רגשותיו העזים ביותר, חובתו משכיחה את הכאב שבלבו ומדריכה את ידו להושיט סיוע ועזרה, ולו יהא בידו רק לגמול חסד עם המתייסר בייסורים ולעמוד על גביו ולהשתתף בצערו. מכאן משמעות עמוקה לנאמר בפסוק יז: ה' שמע "את קול הנער", ולא קולה של הגר. זעקתו של אדם, היוצאת מתוך אנוכיות ובאפס מעשה, אינה מגיעה עד לכסא הכבוד.
ולא עוד אלא: ותשלך את הילד תחת אחד השיחים, ואחת היתה לה, היכן יפול; ושמא יפול בין קוצים שיסרטו את בשרו, וחוסר תבונתה של האם תוסיף לעינוי הצמאון עוד צער ללא צורך. הכל מראה אבדן חושים גמור תחת עצמת הכאב. במידה כזאת - לא תשלח אם מזרע אברהם כל רסן במעמד שכזה"
ההגדרות אותם מעניק הרש"ר הירש לבת חם שלא נתעדן, היא: אמא אנוכית, אכזרית, עם טבע גס, אובדן חושים גמור, לא יתכן בעולם שאמא תשליך את הילד על שיחים ותתרחק ממנו ולא תקל ממנו בשעת צערו רק כי קשה לה... אמא יהודייה לעומתה היא אדם בעל שעור קומה אנושית שיודעת להשליט את הכרת חובתה על רגשותיה העזים ביותר, כי חובתה משכיחה את כאב ליבה ומדריך אותה להושיט עזרה.
היחס שהאמא נותנת לילד הוא הקריטי, גם אם זה רחמים גדולים אך יסוד הדבר באנוכיות של התעלמות מהמצוקה שלו לא יעזרו אלפי נחמות לטעות של אנוכיות מול נפשו של הילד, בן כזה יהיה פרא אדם, בן כזה יביא רעה לעולם, כי אמא שלו השליכה אותו בעת שהתמודד כי לא רצתה לראות במות הילד...
מאידך בסוף הפרשה פוגשים אנו אב רחום עם בנו היחיד שהצטווה לעלות את בנו בן הל"ז לעולה כקרבן, גם פה מגלה לנו הרש"ר הירש פרק חשוב ביחסי אב ובנו פרק כב פסוק ו
"וילכו שניהם יחדו. פזמון זה חוזר פעמיים. אברהם ויצחק, אב ובן, שוחט ונשחט - דרך אחת הם הולכים, הקשה לשניהם במידה שוה, והם עולים במעלה ההר בלב אחד ובגבורת נפש איתנה. הרי זו דוגמה ומופת לנצח נצחים, המורה לכל האבות והבנים מבית אברהם, לכל דור - אבות ולכל דור - בנים, את הדרך אשר ילכו בה עד הקצה – ביחד"
כמה מצמרר לקרוא את מילותיו אלו של הרש"ר, את הצוואה שהשאירו לנו אותו אב ובנו, "הרי זו דוגמה ומופת לנצח נצחים, המורה לכל האבות והבנים מבית אברהם, לכל דור - אבות ולכל דור - בנים, את הדרך אשר ילכו בה עד הקצה – ביחד" והדרך הייתה קשה היו בה עליות, והיו רגעים של רגש מתפרץ לצד מחשבות שונות, אבל וילכו שניהם יחדו.. עד הקצה ביחד! איך מגיעים לכזו רמת אהבה של אב ובנו?? לעומת הגר שזורקת את בנה ומתרחקת ממנו ברגע האמת?!
ויש לעיין עוד יותר דהרי לכאורה יצחק יכל לטעון לאברהם אביו שנכון שהוא קיבל ציווי לשחוט את בנו, אבל אני יכול לטעון יצחק לא שמעתי ולא קבלתי כזה ציווי ובוודאי ציווי כזה שלכאורה נוגד את השקפת היהדות של "וחי בהם", למה יצחק לא טען לאביו ממין טענות אלו??
מסביר הרש"ר הירש ב פרק כב פסוק ג "יצחק לא נצטווה מפי הגבורה, הוא שמע על כך רק מפי אביו כ"תורה שבעל פה" מקריב את עצמו כאן הבן היהודי הראשון למען מסורת, ששמע עליה רק מפי אביו. כאן הוטמן זרע התמסרותם של הדורות הבאים למען קבלת אבותיהם. וכן שואלים חז"ל (סנהדרין פט ע"ב): "אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק?" והתשובה היא: "היכא דמוחזק שאני" - יצחק לא פעל על יסוד מופת שחיזק את אמונתו, כי אם על יסוד האופי של אביו שהיה "מוחזק" בעיניו בכשרותו. גם מסירותנו אנו אל קבלת אבותינו יסודה באופיים. כמו אברהם, כן גם אבותינו לא היו בעלי סמכות הירארכית. שום מסורת לא יצאה מפיהם, שלא הקריבו את עצמם למענה בראש ובראשונה"
כשהאבא משדר לבן מוחזקות של כשרות, גם אם האבא אליבא דאמת איננו בעל סמכות הלכתית או השקפתית, ככל שהאבא נהג כך בעצמו, הבן לא היה צריך מעבר לזה שום הוכחה הנהגתו של אביו הייתה ההוכחה הניצחת ביותר עבורו איך צריך להתנהג, כאשר אברהם חי את ציווי ה' ללא פניות, הוא נעשה בחזקת כשרות אל מול בנו, עד כדי אמונה שבורא עולם אמר לאבא לעלות את בנו לעולה, ויצחק הבן מקבל את זה בשלמות, כי כך למד מאביו.
הבן פחות לומד מאביו את התוכן הפרטני, אלא יותר את השיטה, את היחס הכללי שההורים נותנים לאותה מטרה, ישנם ילדים שחיים בעניות גדולה אבל יודעים לשמוח מכל דבר קטן כגדול, אלו הם בתים שמחים ומאושרים, כי הגישה היא מיטיבה , חומלת, מחבת, ומאושרת, אבל יש ילדים עם ילד וחצי בקמפוס ענק עם בריכה, וג'קוזי, ושפע ענק והם מתוסכלים עצבניים ועניים בתפיסתם, רע להם חסר להם, כי גישת החיים שהוא חי הוא דורשנית, תובענית, לא מיטיבה ורק רואה מה חסר, הילד לא ממציא את השיטה, הוא גודל לתוכה.
בן שחוזר עם הלכה חדשה או הנהגה חדשה, חומרה חדשה, תלוי מה תפיסת התגובה של ההורים, אם ההורים הם חוקרי האמת ששואפים לקיום התורה והמצוות, כל תשובה שהבן יקבל מהוריו הוא יודע שזה ממקור של אמת ממקום של קדושה, בתנאי שהוריו נותנים גישה בכל החיים, אבל הורים שמזלזלים ומתלוצצים מענייני קדושה והלכה, שבל יתפלאו אם בנם יזלזל בדעה שלהם בכלל ובנושאי הלכה ויראה בפרט.
ההורים ביניהם וכלפי המשפחה משדרים הרבה יותר מאשר הם מדברים, פעם ספרה גננת על ילד שהרביץ לחבר שלו בגן ועשה לו שריטה, זעק הנשרט על השורט תוך כדי שהוא מצביע על השריטה ומנפנף בידו: "עם זה לרבנות... אני עוד יראה לך מה זה"....
לפני מספר שנים בשיחה שקיימתי עם הורה של תלמיד הוא טינה בפני על בנו שמחלל שבת, הופתעתי מהאמירה שכן הכרתי את בנו היטב וידעתי שהוא שומר שבת כראוי לאחר ברור דברים, הסביר האבא שהבן איננו מקפיד על כללי בורר כפי שהוא (האבא) מקפיד, בשיחה שגוללתי עם הבן הוא שח לפני שקשה לו להיות בבית בשבתות כי אבא שלו עסוק כל הסעודה רק לחפש על אלו איסורים המשפחה כולה עוברת.... וזה מוביל לכעס ותסכול וצעקות, ולפירוק של שולחן שבת- "הוא לא איתנו הוא נגדנו" הוא זעק בכאב.
הורים שרוצים בן רגוע לא צועקים עליו בכעס "תירגע", שכן הצעקה היא סתירה לבקשתם, הורים שרוצים בית שמח- חייבים לשמוח, לא צריך אפילו יחידה אחת במתמטיקה להבין את המשוואה הזו, אבל מעל הכל הורים שדואגים לילד גם כשקשה לו ולא זורקים אותו (תחת השיחים) יקבלו בן אוהב ורגע (ולא פרא אדם) הורים שמשדרים הגינות לילדים יקבלו בנים מסורים ואוהבים, ומעל הכל הורים שצועדים כל הדרך יחדיו עם ילדיהם מקיימים את הצוואה היהודית הנצחית שנחקקה בהר המוריה של "וילכו שניהם יחדיו- עד הקצה- ביחד!!
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין
לתגובות במייל: a0507333664@gmail.com