בליל-הסדר נוהג עם ישראל, לשיר ולזמר את הקטע הבא, מתוך ההגדה:
וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבותֵינוּ וְלָנוּ. שֶׁלּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּותֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּור וָדור עומְדִים עָלֵינוּ לְכַלותֵנוּ, וְהַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.
בקטע הקצר הזה "מקופלת" היסטוריית הרדיפות והייסורים של עם ישראל בכל דור ודור - בְּכָל דּור וָדור עומְדִים עָלֵינוּ לְכַלותֵנוּ - וכיצד למרות הכל - הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.
כאמור, הקטע הזה כולו מושר בפי כל.
והעובדה הזו תמוהה, משום שהלא הקטע הזה כולל בתוכו הן את הרדיפה ע"י האומות (- עומְדִים עָלֵינוּ לְכַלותֵנוּ) והן את ההצלה המופלאה ע"י הקב"ה, וממילא, מסתבר היה יותר לשיר ולזמר רק את החלק האחרון ש"הקב"ה מצילנו מידם" - אותו חלק שמבטא את הישרדותנו הפלאית, אולם מדוע אנו שרים גם את חלקו הראשון של הפיוט שמתאר את הרדיפות והייסורים שהם מנת חלקו של עם ישראל בכל דור ודור, האם אנו שמחים חלילה באותם הייסורים והרדיפות?!
יתכן לומר, כי אנו רוצים להראות שאנו מברכים על הרעה כשם שאנו מברכים על הטובה, כמצוות חכמים (ראה משנה ברכות נד ע"א, ובגמ' שם ס' ע"ב), וממילא אנו שמחים ובוטחים בקב"ה גם בשעת הרעה כשישועת ה' עוד לא נראית באופק, ומכאן השירה גם בשעה ש"עומדים עלינו לכלותנו".
אולם ניתן להסביר את הדברים מזווית נוספת. זווית שפותחת צוהר לגדלותו העצומה של עם ישראל, שנלמדת דווקא מתוך הייסורים והרדיפות שעוברים עליו ע"י אומות העולם.
ונסביר את הדברים על ידי המשל הבא. (מקור המשל והרעיון באחד מספרי החינוך שי"ל לאחרונה.)
*
משל לעני שחי בעיירה נידחת, בבקתה עלובה ומטה ליפול. יום אחד התבשר העני כי קרובו שהיה חי בעיר הגדולה נלקח לבית עולמו, ובצוואתו הוא ציווה להוריש את ביתו שבעיר לקרובו העני.
העני שמח והתרגש מאוד. הוא אומנם לא הכיר את הבית של אותו קרוב, אך למרות זאת הוא תיאר לעצמו כי בוודאי אותו הבית שבעיר עדיף על פני בקתתו הרעועה. וכך, בהתרגשות גדולה הוא אסף את מעט מטלטליו, ועקר מבקתתו העלובה שבעיירה לטובת הבית שבעיר.
ה"הפתעה" פינתה את מקומה לאכזבה עצומה של העני מ"ביתו" החדש. למרבה התדהמה הוא גילה ש"ביתו" ה'חדש' אינו חדש כלל ועיקר, וכי מדובר בבית ש'מזכיר' היטב את הבקתה העלובה אותה הוא עזב. הבית היה מיושן ומוזנח, קירותיו מטו ליפול, והוא לא עמד כלל וכלל בציפיותיו של העני.
חכך העני בדעתו מה לעשות, האם לשוב לבית הישן והמוכר, או שמא לנסות את מזלו בבית 'החדש', שלמרות שהוא אינו עומד בציפיותיו, בכל זאת, אולי דווקא כאן יפתח מזלו, וכמאמר חכמים 'משנה מקום משנה מזל'. (ראה ירושלמי שבת פ"ו ה"ט, וביאור העניין ב"מכתב מאליהו" ח"ד עמ' 99, ועוד, ואכמ"ל.)
העני החליט, שאמנם אילו הוא היה יודע מראש איזה בית 'חדש' מצפה לו אזי הוא לא היה שוקל את המעבר בחיוב, אולם מכיון שהוא כבר עקר מדירתו הקודמת, הרי עדיף להישאר בבית ה'חדש' ולהתחיל מכאן את החיים 'מחדש'.
ממחשבה למעשה. העני פירק את מטלטליו הדלים, ומיקם אותם בדירתו החדשה, והחל את חייו במקום החדש.
אלא, שכמאמר חכמים "בתר עניא אזלא עניותא" (ב"ק צב ע"א, בתרגום: העניות הולכת אחר העני), העניות והייסורים המשיכו לרדוף אותו - וביתר שאת - גם במקום החדש. לתדהמתו, הוא שם לב כי ביתו החדש נפרץ כמה וכמה פעמים ע"י גנבים, במספר הזדמנויות בהם הוא יצא מביתו.
אלא שהעני שהיה מוכן להשלים עם מר גורלו, לא היה מוכן להשלים עם 'הפריצות' הללו. הוא לא הבין, מדוע פורצים דווקא את ביתו, וכי מה יש להם לגנבים לחפש שם? אילו 'אוצרות' מוחבאים בביתו? האם הגנבים חומדים את בלויי הסחבות אותם הוא לובש? או שמא הם סתם מתכוונים להתנכל לו?
העני היפך בנושא שוב ושוב. מסקנתו הסופית הייתה, כי אם הגנבים 'מחפשים' את ביתו, משמע כי "יש מה לחפש שם". הגנבים לא משקיעים את כוחותיהם ואת זמנם לריק. הם אף לא היו מסתכנים לחנם. הם מחפשים 'אוצרות' ולא בלויי סחבות.
למן אותו הרגע, הסתגר העני בביתו, 'הפך' אבן על אבן, חיפש היטב בחורים ובסדקים, ולבסוף הוא אכן גילה.
בבית היה טמון אוצר.
בין הקירות המטים ליפול, הטמין קרובו מטבעות-זהב בעלי ערך עצום. לקרובו לא הייתה היכולת להוריש ולהעביר את אותו האוצר בצורה 'מסודרת', ולכן הוא העדיף להעביר את האוצר כשהוא מוטמן בתוך הבית השבור והמט ליפול.
*
נשוב לתובנה אליה הגיע העני: "אם מחפשים, סימן שיש מה לחפש".
אין 'חיפושים' ורדיפות 'סתם'. מחפשים משהו, רודפים אחר משהו.
*
הנה, אומות העולם רודפות את עם ישראל בכל דור ודור. בכל דור ודור רודפים הם אותנו מסיבות שונות ומשונות, פעמים כי "דתיהם שונות מכל העם", פעמים גזרו על מילה, על השבת וקידוש החודש, פעמים במצוות חג הפסח, ופעמים בשריפת התלמוד, וכן על זה הדרך. בכל דור ודור 'חיפשו' אומות העולם מצוות כלשהם שלא מצאו חן בעיניהם ומצאו את הסיבות להציק לנו ולגזור עלינו גזירות קשות ואכזריות עד כדי גזירות להמרת הדת כולה.
לא רק גזירות מוות רוחניות היו מנת חלקינו, בדורות רבים אף גזרו על גופינו כליה ח"ו, 'רק' כי אנחנו יהודים. הביטו, מה עוללו לנו 'עם הסופרים והמשוררים' רק לפני כשבעים שנה.
העם שהיה (ועודנו) סמל לתרבות נאורה. לפילוסופיה, לספרות, לשירה, למדע מתקדם, ליעילות ולחריצות. עם שהצמיח מתוכו עשרות זוכים ב'פרס-נובל' בתחומים רבים. [שני העמים שמהם צמחו אישים שזכו בפרס נובל ללא שום פרופורציה לחלקם היחסי באוכלוסייה העולמית הכללית הם, העם היהודי ולהבדיל - העם הגרמני.]
והנה, העם הזה הפך באחת לחיית-אדם. את אותו המרץ והיעילות הם השקיעו בתכניות השטניות והאכזריות, להשמיד, להרוג ולאבד את כל מי שדם יהודי זורם בעורקיו, גם אם הוא התנצר ה"י, וגם אם הוא בן למשפחת מתבוללים שהיהדות הייתה רק "שארית" מהדורות קודמים.
כל מי שהוא יהודי, או נצר למשפחה יהודית, אחת דינו למות, במיתות משונות ואכזריות ה"י.
כך נטבחו ונהרגו על קידוש השם ששה מיליון מבני עמינו.
המספר הזה הוא בלתי נתפס בשכל אנושי. אולם זוהי המציאות האכזרית והקשה. ששה מיליון מבני עמינו נטבחו ונהרגו על קידוש השם על ידי 'היפה שבאומות'.
*
לעולם לא נדע "למה הם שונאים אותנו". מה הם שורשיה וסיבותיה של האנטישמיות הקשה אותה חווינו אז, ואותה אנו חווים לצערנו, עד עצם היום הזה. (אם כי יש מי שמנסים למצוא הסברים שכליים לתופעת האנטישמיות, אולם המציאות ההיסטורית טופחת על פניהם של כל התאוריות למיניהם. ואין כאן המקום להאריך בעניין.)
רבי שמעון בר יוחאי כבר לימדנו כי "הלכה היא, בידוע שעשיו שונא ליעקב", (רש"י בראשית לג, ד, על פי ה'ספרי' במדבר ט, י).
סגנון דבריו של רבי שמעון בר-יוחאי תמוה לכאורה, כי מה שייך לומר ש'הלכה' היא, די היה לו לומר כי 'ידוע' שעשו שונא ליעקב. מה פשר הביטוי "הלכה" בעניין שאינו הלכתי? אמר על כך הגאון רבי מנחם זמבא הי"ד, כי רבי שמעון בר-יוחאי בא לומר לנו שלא ננסה לחפש טעם לדבר, זו הלכה פסוקה ללא טעם. כעין "חוק-טבע".
זהו אותו רבי שמעון בר-יוחאי שבכל מקום דורש "טעמא דקרא", הוא מחפש טעם לכל מצווה, (ראה לדוגמה במס' בבא מציעא קטו ע"א, גיטין מט ע"ב, ועוד), אולם בנושא זה הוא אומר, כי אל לנו לחפש טעמים והסברים, שכן אין כאן טעם. זוהי מציאות עמוקה ללא טעם.
*
ואמנם גם אם לעולם לא נבין את המניעים הנסתרים של אותה שנאה עמוקה שרוחשים אומות העולם לעם ישראל. מכל מקום דווקא ממנה נוכל ללמוד על מעלתינו העצומה.
היא זו שמגלה על עוצמותו הרוחנית הכבירה של עם ישראל, ועל הייחודיות העמוקה שלו.
כי "אם מחפשים אותנו, סימן שיש מה לחפש".
ואם שונאים אותנו, כנראה שיש בנו משהו עמוק מאוד, נעלה מאוד, ורוחני מאוד.
האוצרות הרוחניים העצומים הם מנת חלקם של עם ישראל. התורה והאמונה, הם אילו שמייחדים אותנו בייחוד גמור, והם אילו שיוצרים את ההבדל המהותי ביננו לבין אומות העולם.
וכפי שאמרו חכמים (שמות-רבה ב, ד): למה נקרא שמו הר סיני? שמשם ירדה שנאה לאומות העולם. לאמור, מאז ניתנה תורה לישראל, נוצר פער תהומי בין ישראל לעמים. זהו מקור המתח. וזו סיבת ההערצה והעוינות כאחד.
*
כך, כאמור, השנאה אלינו ו'החיפוש' אותנו בכל דור ודור, מלמדים יותר מכל על מעלתינו.
כי מחפשים ו'פורצים' היכן שיש אוצר. אין 'פריצות' סתם.
ולכן אנו שרים גם את הרישא של הפיוט: שֶׁלּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּותֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּור וָדור עומְדִים עָלֵינוּ לְכַלותֵנוּ. כי בעומקם של דברים, השנאה הזו לכשעצמה כבר מלמדת על היותינו עם נעלה, בעל עוצמות רוחניות מיוחדות. וכך למרות הכאב והסבל הרב, קיימת גם, בהחלט, סיבה טובה לשיר.
*
על עוצמת נפשו ונשמתו של עם-ישראל, שנלמדת גם מ'הרדיפות', נוכל ללמוד גם מפרשת השבוע. פר' חוקת.
פרשתנו עוסקת בדיני ודרכי הטומאה וטהרה, שבאים כתוצאה מטומאה למת.
פרשתנו פותחת במלים: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה.
מפרשים רבים תמהים, מדוע דיני הטומאה והטהרה מוגרים כ"חקת התורה"? ניתן להגדירם כ"חקה" או כ"חקת הטהרה" או "חקת הטומאה" [בדומה ל:"חקת הפסח" (שמות יב, מג)], אך מדוע להגדיר את ההלכות הללו כ"חקת התורה"?
רבינו חיים בן עטר, בפירושו "אור החיים" הק',משיב על השאלה בדברים הבאים:
*
הנה, להלכה אנו פוסקים כי רק יהודי נטמא במגע במת, ואילו גוי אינו נטמא אף אם אם הוא נגע במת (או בטומאות אחרות). כך גם מת גוי אינו מטמא באהל (אלא במגע), ורק מת יהודי הוא שמטמא באהל, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"א מהל' טומאת מת הי"ג, ע"ש.
מהי סיבת ההבדל בדיני הטומאה בין ישראל לאומות העולם? "והנה ההבדל שבו הורמו עם בני ישראל משאר הגוים הוא באמצעות קבלת התורה, שזולת זה הנה ככל הגוים בית ישראל", התורה היא זו שיצרה שוני מהותי בין עם ישראל לאומות העולם, וכנ"ל.
"ומעתה טעמנו צוף דבש אמרי אל, במה שאמר זאת חקת התורה, פירוש חקה זו של הטומאה ותנאי טהרתה תסובב ( - הינה תוצאה) מהתורה, כי על ידי שקבלו התורה נעשו עם בני ישראל דבר שהרוחנים השפלים (- ה"סטרא אחרא" וחילותיו) תאבים להדבק בהם, להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם גם במותם. בחייהם - שבנוגע במת או יאהילו עליו וכדומה תדבק בהם הטומאה שבמת ולא תחפוץ להפרד אם לא בכח גדול אשר חקק ה' במצוה האמורה בענין של פרה אדומה, ובמותם גם כן תתרבה הטומאה כאומרם ז"ל (ב"מ קיד ב) בפסוק אדם כי ימות וגו' ישראל מטמאים באהל ואין אומות העולם מטמאין באהל".
עם ישראל נושא בקרבו נשמת-קודש מעל. ה"חיצונים" (- כחות רוחניים שאינם מצד הקדושה) רוצים אף הם להנות מאותה הקדושה, וממילא כשניתנת להם ההזדמנות הם לא מניחים אותה בקלות מידיהם. הנה, אף אם רק האהיל היהודי על מת, הריהו נטמא, ולטהרתו הוא זקוק לתהליך ארוך שנמשך שבעה ימים (!) הכולל הזאה מאפר פרה אדומה. זאת, משום שאותם "חיצונים" שדבקו בו בטומאתו, לא מעוניינים להניח לו 'בקלות'. כך גם כשהיהודי נפטר לבית עולמו מיד "רודפים" אותו כל אותם כחות חיצוניים, ומנסים להידבק אליו, על מנת לקבל ממנו "חיות" רוחנית כלשהי, ולכן הוא מטמא במותו, כי ה"חיצונים" דבקים בו.
ה"אור החיים" הק' ממשיך בדבריו ומביא על כך משל נפלא "וכבר המשלתי במקום אחר ענין זה לב' כלים שהיו אצל בעל הבית, אחת מלאה דבש ואחת מלאה זבל, ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר, אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים, ואותה שהיתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש. כמו כן אדם מישראל שמת להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה בצאת הנפש ונתרוקן הגוף, יתקבצו הקליפות לאין קץ שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל ואפילו אלף בתים מקורים ואחת פתוחה לחברתה הטומאה תמלא כל החלל המקורה, מה שאין כן אשר לא מזרע ישראל להיותו מושלל מהקדושה אין כל כך התקבצות הטומאה אלא חלק הממית הנדבק בגוף (- כוונתו לטומאת 'מגע' שקיימת גם אצל מת גוי בעקבות הטומאה שנדבקת בו ממלאך-המוות, עפ"י פירוש "אור בהיר") , ואשר יסובב הכל ( - סיבת הכל) היא התורה". וע"ש עוד בדבריו הנפלאים.
התורה פותחת את פרשת השבוע במלים: "זאת חקת התורה", מכיון שסיבת רוממותה של נשמת היהודי – שהיא סוד סיבת טומאתו - היא מכוח התורה. "זאת החוקה" - נובעת מ- "התורה", שרק בזכותה ומכוחה נבדלו ישראל מן העמים.
הנה כי כן, נשמת קודש נטועה בנו, הבה נשכיל להבין גם מאותו "מרדף" של אותם קליפות טמאות את גופתו של היהודי, איזו קדושה עצומה טמונה וספוגה בנו, עד כדי שאפילו במותו של היהודי מתקבצים ובאים כל אותם "חיצונים" על מנת לקבל "קמצוץ" כלשהו מאותה הקדושה, כמשל כלי הדבש שרוקן שעדיין נמשכים אליו כל הזבובים והרמשים, שזוהי סיבת הטומאה, כדבריו של ה"אור החיים" הק'.
אם ה"קליפות" וה"חיצונים" מחפשים אותנו כל כך, הדבר מלמד שיש הרבה מה לחפש. אוצר בלום גנוז בתוכנו.
*
נסיים את הדברים במספר ציטוטים מהפיוט המפורסם "אודֶה לָקל" שחיברו רבי שמעיה שהיה מגדולי חכמי הספרדים, (ויש שנוהגים לאומרו מדי בקר, ויש הנוהגים לזמר אותו בשבת):
שימוּ לֵב אֶל הַנְשָׁמָה. לֶשֶׁם שְׁבו וְאַחְלָמָה. וְאורָהּ כְּאור הַחַמָּה. שִׁבְעָתַיִם כְּאור הַבּוקֶר. מִכִּסֵא כָבוד חֻצָבָה. לָגוּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה. לְהַצִילָהּ מִלֶהָבָה. וּלְהָאִירָה לִפְנות בּוקֶר. עוּרוּ נָא כִּי בְכָל לַיְלָה. נִשְׁמַתְכֶם עולָה לְמַעְלָה. לָתֵת דִין וְחֶשְׁבּון מִפָּעֳלָה. לְיוצֵר עֶרֶב וָבוקֶר.....
וְהַחֲיוּ הָעֲנִיָה. יְחִידָה תַּמָה וּנְקִיָה. וַאֲשֶׁר נַפְשׁו לא חִיָה. אֵיךְ יִזְכֶּה לְאור הַבּוקֶר.
הבה "נחיה" את הנשמה, על מנת שהיא תזכה ל"אור הבקר".
שבת שלום!
ליצירת קשר עם הרב, ולהזמנת שיעורים והרצאות (בתשלום), במגוון נושאים בהלכה ובאגדה, ניתן לפנות לשלמה בכתובת דוא"ל:shlomo4567@gmail.com