סוד הדג הכשר - כיצד סנפיר וקשקשת שומרים על בריאותינו?  

לאחר המבול התיר הקב"ה לנח ובניו את אכילת כל בעלי החיים, כפי שנאמר בפרשת נח (ט, ג): "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה". בכלל זה הותרו גם דגי הים, שהיו אסורים על אדם הראשון עד שהתירם הקב"ה לנח ובניו (סנהדרין נט:). אולם לעם ישראל, עם סגולה, התיר הקב"ה חלק מן החי ואסר חלק אחר. בפרשתנו, וכן בפרשת "ראה" שבמשנה תורה, פורטו סוגי בעלי החיים הטהורים והכשרים לאכילה, ומנגד אלו הטמאים והאסורים.

סימני סנפיר וקשקשת – תנאי להיתר דגים

בשונה מהבהמות, החיות והעופות, שבהם התורה פירטה שמות מינים מותרים ואסורים (לעיתים לפי הרוב, ולעיתים לפי המיעוט – בהתאם לעקרון "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה" [חולין סג:]), הרי שביחס לדגים לא פירטה התורה שמות, אלא נתנה סימן פשוט וברור: "את זה תאכלו מכל אשר במים: כל אשר לו סנפיר וקשקשת... וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו". זו ההנחיה היחידה.

על פי המדרש (בסוף הפתיחתא דאיכה רבתי), סימנים אלו מתירים אכילה של שבע מאות מיני דגים. לעומת זאת, לפי פירוש רש"י ותוספות על סוגיית הגמרא במסכת חולין (סג:), הסימנים דווקא מוציאים מן ההיתר שבע מאות מינים, וכל שאר הדגים מותרים. עיין גם בהגהות הב"ח שם.

אין צורך במסורת בדגים

כך נפסק גם ב"שולחן ערוך" (יורה דעה סימן פ"ג): "סימני דגים מפורשים בתורה – כל שיש לו סנפיר וקשקשת טהור. סנפיר הוא ששט בו, וקשקשת הן הקליפות הקבועות בו". נדונו שם גם מקרים גבוליים – אם יש לדג סנפיר אחד בלבד או קשקשת אחת, אם יגדלו לו סימנים בעתיד, או אם איבד את סימניו מיד לאחר שעלה מהמים – וכל ההשלכות ההלכתיות לכך.

הגאון ר' שמואל לנדא ז"ל, בנו של ה"נודע ביהודה" (מהדו"ת יו"ד סימן כ"ט), חילק בין עופות, שצריכים מסורת כדי להתירם, לבין דגים, שנאכלים לפי סימנים בלבד, ללא צורך במסורת. גישה זו הובאה ואושרה גם ב"שו"ת מהרש"ם" (חלק ד' סימן צד), וכן עולה מפשטות לשון השולחן ערוך. גם בשו"ת "זכרון יהודה" לרבנו יהודה בן הרא"ש (סימן ל"ב), נכתב בפירוש שאין צורך במסורת בדגים, מאחר שהתורה עצמה נתנה סימנים מובהקים, וכך גם הובא ב"דעת תורה".

טעמם של הסימנים – הרמב"ן והאברבנאל

הרמב"ן הסביר שטעם ההיתר לדגים בעלי סנפיר וקשקשת נעוץ בכך שהם חיים במים העליונים והצלולים, ניזונים מאוויר, וגופם מכיל מעט לחות עם חום, הדוחה רקב. לעומתם, דגים חסרי סנפיר וקשקשת שוכנים במעמקי המים העכורים, לחים מאוד, וחסרי חום – ולכן גופם קר, לח ונוטה להירקב ואף להזיק לבריאות.

האברבנאל הוסיף: הסנפיר והקשקשת נוצרים בדג ממותרות הטבע שבו, כך שגופו נותר נקי וטוב למאכל. ואילו דגים חסרי סימנים אלה – גופם ספוג בלחות ובמותרות מזיקות, ולכן הם טמאים.