ושמרו את משמרת אהל מועד (במדבר יח' ד')
החינוך במצוה שפח' מביא את דברי המכילתא שמהפסוק "ושמרו את משמרת אהל מועד" לומדים כי יש מצוה ל שמור על בית המקדש ובהמשך במצוה שצא' מביא החינוך שמצות שמירת המקדש היא לא רק מצות עשה של שמירה אלא יש בה גם איסור לאו, שלא לבטל את שמירת המקדש.
הטעם מדוע בית המקדש זקוק לשמירה
הרמב"ם בפירוש המשניות מסכת תמיד פרק א' משנה א' מביא שעניין שמירת בית המקדש הוא לשם כבוד הבית ולא כהגנה מפני גנבים וכן סוברים הראב"ד והמאירי
והמפרש על המשנה בתמיד פ"א מ"א הוסיף עוד להוכיח כי עניין השמירה הוא לשם כבוד מכך שחובת השמירה נלמדת מפסוקים והרי ברור כי אם מטרת השמירה היא מניעת גניבות לשם כך אין צורך בלימוד מפסוקים מפורשים.
וכעין שיטת הרמב"ם והראב"ד כתב הרא"ש שעניין השמירה הוא שלא יהיה היסח הדעת מן המקדש ועל כן היו שומרים על בית המקדש גם בזמנים שהשערים היו נעולים ולא היה ניתן להיכנס לבית המקדש והסיבה היא כי מטרת השמירה היא לא הגנה ומניעת גניבות.
על פי דברי הרא"ש פסק האגרות משה באו"ח חלק א' סי' לח' כי גם ספר תורה שהוצא מארון הקודש זקוק לשמירה באופן שלא יהיה היסח הדעת ממנו ועל כן בימים אשר מוצאים כמה ספרי תורה אין לקרוא בספר הראשון ואת השני להניח במקום מיוחד שעושים על הבימה אלא צריך שהספר יוחזק בידי אדם והסיבה היא כי לא מספיקה שמירה על הספר ונתינתו בתוך גומא מיוחדת אלא צריך שלא יהיה היסח הדעת מספר התורה.
הגר"א במשניות פ"א מ"א כתב שעיקר מצות השמירה היא כדי למנוע מזרים או אנשים טמאים להיכנס לבית המקדש ולכאורה מקור דברי הגר"א הם רש"י על הפסוק ושרתו אותו בפרשת במדבר בפרק ג' פסוק ו' ומבאר שם רש"י ששירות הלויים מתבצע בזה שהם מסייעים לכוהנים בשמירת בית המקדש מפני כניסת זרים.
וא"כ מצינו ב' טעמים למצות שמירת המקדש. הטעם הראשון הוא שמירה לשם כבוד ותפארת כפי שכתבו הרמב"ם והרא"ש והטעם השני הוא שמירה מפני כניסת זרים וטמאים כפי שביאר רש"י.
האם שמירת המקדש היא גם ביום או רק בלילה
התוספות בעירובין כג. וכן הרמב"ן על התורה בבמדבר פ"א פס' נג' ועוד ראשונים סוברים כי מצות שמירת בית המקדש היא דווקא בלילה ולא ביום.
אבל המפרש על מסכת תמיד פ"א כתב כי מצות שמירת המקדש היא גם ביום וגם בלילה וכן רש"י בדברי הימים ב' פרק כג'.
ולכאורה שיטת רש"י היא בהירה ומובנת דהרי רש"י ביאר שטעם שמירת המקדש הוא כדי למנוע מזרים וטמאים להיכנס וטעם זה שייך גם ביום וגם בלילה וממילא מובן מדוע רש"י סובר כי מצות שמירת המקדש מתקיימת בין ביום ובין בלילה.
אבל לשיטת הראשונים שסוברים כי מצות שמירת המקדש היא רק בלילה, צריך להבין מדוע מצות השמירה מתקיימת רק בלילה והרי גם אם נסביר שסברת הראשונים היא כי עניין שמירת המקדש הוא לשם כבוד כדרך ששומרים בפלטרין של מלך, הרי בוודאי טעם זה שייך גם ביום ואם כן מצות השמירה הייתה צריכה להיות מחויבת גם ביום.
ונראה לבאר סברת הראשונים על פי דברי התפארת ישראל במסכת תמיד פ"א דגם אם נלמד שטעם מצות השמירה הוא לשם כבוד עדיין חיוב השמירה יהיה רק בלילה וההסבר הוא דכיון שביום הכוהנים והלויים עובדים בבית המקדש אין לך כבוד גדול מעבודת המקדש שנעשית לשם ה' ובצוויו של ה' ולכן במשך היום לא צריך תוספת כבוד בבית המקדש אבל בלילה שלא מתבצעת עבודת הקורבנות אז צריך לתת שומרים בכדי להוסיף כבוד ותפארת
וכעין דברי התפארת ישראל ביאר גם הערוך השולחן בסי' טו' את הפסוק "ושמרו את משמרת אהל מועד לכל עבודת האוהל"(במדבר יח' ד') שהכוהנים והלווים שומרים את משמרת ה' בין ביום ובים בלילה ביום שומרים על ידי עבודת הקורבנות בבית המקדש ובלילה השמירה על בית המקדש היא עבודתם וחובתם.
גדר הדין של שמירת המקדש
הגמרא במסכת תמיד כה: מביאה כי שמירת המקדש התבצעה ברובה על ידי הלווים אך בשלשה מקומות השמירה התבצעה על ידי הכוהנים ובהמשך מפרטת המשנה שבבית אבטינס ובבית הניצוץ שם היו שומרים כוהנים שנקראו רובים.
ומבארים הרא"ש והראב"ד ועוד ראשונים שהמושג "רובים" משמעותו לקטנים הפחותים מגיל שלוש עשרה ונקראו רובים מלשון רביא וכפי שמובא בתרגום על הפסוק ויגדל הילד(בראשית כא' ח') ורבא רביא וממילא עולה כי השומרים בבית המקדש היו כוהנים קטנים.
וביאר המפרש על מסכת תמיד ששמירת המקדש נמסרה לכוהנים קטנים מאחר והם אינם עובדים במשך היום בבית המקדש וא"כ היו יכולים להיות ערים במשך הלילה אבל הכוהנים שכבר הגיעו לגיל עבודה היו צריכים לנוח בלילה כדי שיוכלו לעבוד את עבודת בית המקדש ביום.
והקשה המשנה למלך בפרק ח' מהלכות בית הבחירה מדוע שמירת המקדש נמסרה לכוהנים קטנים והרי הם אינם חייבים במצוות ומכוח קושייתו ביאר המשנה למלך שהשומרים באמת היו מעל גיל שלוש עשרה אלא שהיו קטנים מגיל עשרים שהוא גיל העבודה בבית המקדש ולכן נקראו קטנים(רובים) שהיו קטנים ביחס לגיל העבודה והביא שכך גם משמע מפסקי התוס' בסי' ו'.
אך עדיין צריך להבין מה יתרצו הראשונים הסוברים שקטנים ממש קיימו את מצות שמירת המקדש והרי קטנים אינם בני קיום מצוות הם.
ונראה לתרץ על פי דברי המנחת חינוך במצוה שפח' אות ב' והאבני נזר יו"ד סי' תמט' דהם מבארים שמצות שמירת המקדש איננה מעשה השמירה בפועל אלא המצוה היא שהמקדש יהיה שמור וממילא קיום המצוה מתבצע בזה שגדול המחוייב במצות דואג שהמקדש יהיה שמור ולכן את השמירה בפועל יכול לעשות גם קטן מפני שהשמירה בפועל איננה עיקר המצוה אלא התוצאה שהמקדש יהיה שמור היא המצוה.
והוכיח המנחת חינוך את דבריו ממצות אכילת הקודשים שפסק הרמב"ם בפרק י' מהלכות מעשה הקורבנות הלכ' א' שאכילת קודשי קודשים היא מצות עשה ובהלכה יז' פסק הרמב"ם שהיו נותנים לקטנים לאכול מבשר הקודשים ובזה מקיימים את מצות אכילת הקודשים וההסבר הוא שגדר מצות אכילת הקודשים הוא שהקודש יאכל ולא יישאר וא"כ גם אם קטנים אכלו את הקודשים נתקיימה המצווה ונוצרה התוצאה שהקודשים נאכלו.
סיכום
מצינו מספר טעמים מדוע צריך לשמור את המקדש. יש הסוברים כי השמירה היא לשם כבוד הבית ויש הסוברים שמטרת השמירה היא לדאוג כי טמאים לא יכנסו לבית המקדש.
הראשונים נחלקו האם מצות שמירת הקדש התקיימה רק בלילה או גם ביום.
המנחת חינוך מחדש כי גדר מצות שמירת המקדש הוא קיום התוצאה שהמקדש יהיה שמור אבל השמירה בפועל איננה עצם המצוה וממילא יוכלו גם קטנים לבצע את השמירה בפועל למרות שאינם מחוייבים במצוות.