רבי ינאי, היה נוהג לשהות וללמוד בבית המדרש במשך כל ימות השבוע, ובכל ערב שבת הוא היה שב לביתו. כשהוא היה שב לביתו היה נראה לפניו "עמוד-אש". [בגלל מדרגתו הרוחנית הגבוהה.]
ערב שבת אחת, הוא התאחר מלבוא, מכיוון שהוא התעכב בליבונה של סוגיה מסוימת בבית המדרש, חותנו – רבי ינאי, הבחין באיחור (מכיוון שהוא לא ראה את אותו "עמוד-אש" שהיה נראה עם ביאתו), והוא אמר לבני הבית שכנראה החתן נפטר, מכיוון שאילולי כן, הוא לא היה מתעכב מלבוא לשבת בביתו.
כאמור, למעשה הוא היה חי באותה שעה, אלא שהוא התעכב בלימודו בבית המדרש. ולמרות זאת, מספרת הגמ' שהתרחש הגרוע מכל, ויהודה חתנו אכן נפטר באותה שעה, בגלל דברי חמיו, למרות שהוא כלל וכלל לא התכוון לגרום לכך.
הגמרא מסמיכה על כך את הפסוק בקהלת (י, ה): כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט. משמעות הדבר, שלדבריו של רבי ינאי היה כוח לפעול ולגרום למיתתו של האמורא יהודה, משום שהדבר משול להוראה שגויה שיוצאת מפי המלך, שלמרות שהיא שגויה - היא אינה מתבטלת, וכך גם כאן, הואיל והוציא רבי ינאי מפיו את דבר מיתתו של יהודה נתקיים הדבר.
*
הסיפור הזה תמוה לכאורה. אנו אמנם יודעים שלצדיקים יש כוח. לברכותיהם ולקללותיהם ישנה השפעה עצומה, וכמאמרו של דוד המלך (תהלים קמה, יט) רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם. וכמאמר חכמים "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" (ראה מו"ק טז ע"ב, ותענית כג ע"א במעשהו של חוני המעגל), אלא שבסיפור זה הלא ברור לכל שרבי ינאי מעולם לא רצה לגרום חלילה למותו של חתנו, שהיה גדול בתורה עד כדי שהוא זכה להופעת אותו עמוד-אש וכנ"ל, כך הוא גם בוודאי לא רצה להפוך את בתו לאלמנה, ודבריו נאמרו רק כהשערה סבירה לסיבת אי שובו של החתן הביתה, מדוע א"כ למרות זאת התקיימו דבריו של רבי ינאי? וכי קללה הייתה כאן? וכי כוונה רעה הייתה כאן? הלוא הייתה כאן טעות באומדן הדעת של רבי ינאי, שסבור היה, שרבי יהודה מת.
יתירה מזו, הלוא לא הייתה בדבריו אפילו מתיחת ביקורת על חתנו. אדרבה, מתוך שידע את גודל צדקותו, זריזותו והקפדתו על קיום כל מצוה בזמנה וכהלכתה, דן אותו לכף זכות ואמר, שאם לא הגיע לפני שבת, ודאי שהוא מת!
הסיפור הזה פותח צהר נפלא, להבנת עוצמתו של כוח הדיבור, וכדלהלן.
*
בפרשיות השבוע אנו קוראים על עונשים רבים שבאו על העם בעקבות חטאי הדיבור.
בפרשת השבוע הקודמת (בהעלותך) קראנו על תלונותיהם של עם ישראל, (וראה עוד במאמרינו מהשבוע שעבר: "נוסטלגיה למצרים"), והעונשים שבאו בעקבות כך. בסוף הפרשה קראנו על עונשה של מרים בצרעת בעקבות דיבורה על משה. ובפרשתינו באים הדברים לידי ביטוי חד יותר.
המרגלים שדברו סרה בארץ-ישראל מתו במגפה בצורה חמורה מאוד - לשונם השתרבבה והיו תולעים יוצאים ממנה ונכנסים לתוך טבורם (ראה רש"י יד, לז), ואף כל העם כולו - מבני עשרים ועד ששים – נענשו למות במדבר במשך ארבעים שנה ("יום לשנה" - פסוק לד), ורק בניהם (וכלב ויהושע) ייכנסו לארץ.
רק לפני שבוע קראנו כיצד פונה משה לחותנו יתרו בבקשה שיישאר אתם במדבר, שהרי הם כבר נכנסים לארץ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל, (פרק י, כט).
וברש"י שם פירש שתוך שלשה ימים הם היו אמורים להיכנס לארץ ישראל. [כך אף כתוב בהמשכה של אותה הפרשה שעם ישראל הלכו דרך של שלושה ימים ביום אחד, כי הקב"ה היה חפץ להכניסם לארץ מיד (ראה פסוק לג וברש"י שם)]. ובאותה כניסה אף היה אמור משה להיכנס אל הארץ ("נֹסְעִים אֲנַחְנוּ"), אלא שחטא המתאוננים עיכב את הכניסה הזו, וחטא המרגלים היה זה שהכריע את גורל העם כולו שלא ייכנסו לארץ ישראל, כאמור.
למה? בגלל מלים. דברי-סרה שנאמרו על ידי המרגלים על ארץ הקודש.
ללמדנו, כוחם של מלים.
המרגלים לא הזיקו לאיש, הם אף לא דברו לשון הרע על אדם, אלא על חבל-ארץ. ואומנם, אותו חבל-ארץ מקודש מאוד, אך עדיין דבריהם לא גרמו לכאורה לנזק "ממשי" לבני אדם וכדו', ולמרות זאת, העונש היה חמור כ"כ.
מה סוד עוצמת כוחו של הדיבור, והעונשים הקשים שבאים בעקבות חטאי-הלשון?
*
בבריאת האדם נאמר: וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב, ז).
מהי התכונה הייחודית של האדם המבדילה בינו לבין בעלי החיים, המתוארים אף הם כ"נפש חיה" )בראשית א: כ, כד, ל)?
מבאר האונקלוס (שם ב:ז): והות באדם לרוּחַמְמַלְלָא. הוי-אומר: התכונה הייחודית המבחינה בין האדם לבין צורות חיים אחרות היא הדיבור. כך אף מכונה האדם – "מדבר".
אונקלוס מתרגם "נפש חיה" כ"רוח מדברת". במילים אחרות, נשמת החיים שה' נפח באפנו והחדיר בנו היא זו שגורמת לנו לדבר. הדיבור הוא מכוחו של הנשמה.
החלק האלוקי שבתוכנו המהווה את "הנפש החיה" שלנו מתגלה ביכולת שלנו להביע את ישותנו הפנימית בעזרת הדיבור. אנו, כביכול, "נושפים" את נשמת האלוקים שבתוכנו במילים שאנו מבטאים.
יתירה מזו, מכמה מקורות אנו למדים כי הדיבור הוא המנגנון אשר באמצעותו מתחברים המרכיבים הפיזיים והרוחניים של האדם, ולכן הוא מייצג את מהותו.
כך כותב המהר"ל (ב"נתיבות עולם", נתיב הלשון, פרק ב'): "דע כי האדם הוא בעל גשם, לכך השכל [בלשונו של המהר"ל "שכל" הוא כינוי לנפש האלוקית –"פחד יצחק" פסח [ אינו צורת האדם כי אין האדם נברא שכל גמור (- האדם אינו רוחני לחלוטין), אבל השכל הדברי ("המדבר") שהוא ע"י אבר גשמי הוא הלשון והוא צורת האדם. כי האדם יש בו שני חלקים שהוא בעל גוף והוא בעל שכל ג"כ, והדבור הוא שכלי כי הבעלי החיים אין להם הדיבור, רק האדם שהוא שכלי וזהו צורת האדם".
הממשק בין הגוף לבין הנפש מתבטא בדבריו של האדם.
תוכנן של המילים האנושיות הם הרעיונות שמקורם בנפש, אך רעיונות אלו "ארוזים" בתוך מילים העולות מן הגוף. המילה המדוברת היא הכוח המאחד את שני חלקי הבריאה. מילים אנושיות מחברות בין הרוחני לבין הפיזי ומדביקות יחד את שני חלקי המציאות.
אותם חמשת מוצאי-הדיבור שהם גשמיים במהותם מאפשרים לאדם ליצוק לתוכם אידיאות רוחניות מן המחשבה.
גם במבנה הפיזי של הגוף, מתגלה רעיון זה של חיבור החלקים הגשמיים והרוחניים של האדם שבאים לידי ביטוי בכוח הדיבור. אין זה מקרה כי הקול מופק בצוואר. כי הלא הקול הוא שורשו של הדיבור - הכוח של עולמות מתחברים. הצוואר הוא החלק של גוף האדם המחבר בין הראש לבין הגוף, בין האזור הגבוה יותר לבין האזור הנמוך יותר, וממילא הדבר מתאים ביותר שמשם מופק אותו כוח שאכן מרכיב את הרוחני והגשמי יחדיו.
*
מכיוון שהדיבור הוא כוח רוחני ייחודי לאדם, ובדיבור בא לידי ביטוי אותו חלק אלוקי שיש בכל אחד מאתנו הרי שהוא עוצמתי הרבה מעבר למה שנדמה לנו. החלקים הגשמיים שבאדם, כוחם מוגבל בהיותם גשמיים. לעומת זאת - הדיבור - ששורשו רוחני - כוחו עצום ורב.
ספר ה"חינוך" (מצוה רלא) מבאר לאור הדברים, מדוע דיבור של אדם יכול להזיק לזולתו, וזאת מפני, שכאמור, הכוח המדבר איננו נובע מגופו של האדם, אלא מנשמתו. ומאחר והיא ישות רוחנית, הרי שיש בה כוחות חזקים לפעול פעולות היכולות להזיק לזולת, כשלכל נשמה סדר-גודל אחר של כוח ועוצמה.
ונעתיק מדבריו "שֶׁלֹּא לְקַלֵּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה... אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּנוּ כֹחַ לָדַעַת בְּאֵי-זֶה עִנְיָן תָּנוּחַ הַקְּלָלָה בַמְּקֻלָל וְאֵי-זֶה כֹחַ בַּדִּבּוּר לְהָבִיאָהּ עָלָיו, יָדַעְנוּ דֶּרֶךְ כְּלָל מִכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם שֶׁחוֹשְׁשִׁין לִקְלָלוֹת, בֵּין יִשְׂרָאֵל בֵּין שְׁאָר הָאֻמּוֹת, וְיֹאמְרוּ שֶׁקִּלְלַת בְּנֵי אָדָם גַּם קִלְלַת הֶדְיוֹט תַּעֲשֶׂה רֹשֶּׁם בַּמְּקֻלָּל וְתַדְבִּיק בּוֹ הַמְּאֵרָה וְהַצַּעַר. וְאַחַר דַּעְתֵּנוּ דָבָר זֶה מִפִּי הַבְּרִיּוֹת נֹאמַר כִּי מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, שֶׁמְּנָעָנוּ הַשֵּׁם מֵהַזִּיק בְּפִינוּ לְזוּלָתֵנוּ כְּמוֹ שֶׁמְּנָעָנוּ מֵהַזִּיק לָהֶם בְּמַעֲשֶׂה, וּכְעֵין עִנְיָן זֶה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מו"ק יח א) בְּרִית כְּרוּתָה לַשְּׂפָתַיִם. כְּלוֹמַר, שֶׁיֶּשׁ כֹּחַ בְּדִבְרֵי פִי אָדָם.
וְאֶפְשָׁר לָנוּ לוֹמַר, לְפִי עֲנִיּוּת דַּעְתֵּנוּ, כִּי בִהְיוֹת הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת שֶׁבָּאָדָם חֵלֶק עֶלְיוֹנִי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ב, ז) 'וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים', וְתִרְגֵּם אוּנְקְלֹס לְרוּחַ מְמַלְּלָא, נָתַן בָּהּ כֹּחַ רַב לִפְעֹל אֲפִלּוּ בְמַה שֶּׁהוּא חוּץ מִמֶּנָּה, וְעַל כֵּן יָדַעְנוּ וְנִרְאֶה תָמִיד כִּי לְפִי חֲשִׁיבוּת נֶפֶשׁ הָאָדָם וּדְבֵקוּתָהּ בָּעֶלְיוֹנִים כְּנֶפֶשׁ הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים יְמַהֲרוּ דִבְרֵיהֶם לִפְעֹל בְּכָל מַה שֶּׁיְּדַבְּרוּ עָלָיו, וְזֶה דָבָר יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם בֵּין יוֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע".
[בכל העניין, ראה עוד מקורות רבים ומגוונים במאמרו הנפלא של הרב יוסף צ. בן-פורת לפר' תצוה.]
*
הכוח הרוחני העצום של הדיבור פועל לטוב ולמוטב. הוא זה שיכול להעניק ברכה לעולם ע"י דיבור טוב ומועיל. והוא זה שיכול חלילה לגרום נזק בל ישוער, כפי שאכן קרה בפרשתנו, וכפי שאנו רואים בתורה במקומות רבים ונוספים את החומרה הרבה ביחס לחטאי הלשון. וזו, אגב, גם הסיבה לחומרה הרבה לחטאי הלשון משום שבחטאי הלשון האדם פוגם ב"אדם" שבו, ודו"ק, וקצרתי. (ראה עוד בדברי רבינו בעל ה"חפץ חיים" בהקדמה לספרו שם הוא מונה את כל מצוות העשה, הלא-תעשה, והארורין שכרוכים באיסור לשון הרע.)
*
כי הנה רבי ינאי, מעולם לא התכוין חלילה להזיק לחתנו, ולמרות זאת דבריו פעלו. שאלנו בתחילת המאמר מדוע. והנה, הדבר מתבאר מאליו.
כך ביאר רבינו הגה"ק ר' אלחנן וסרמן זצוק"ל הי"ד: "ומוכח מכאן, דהדיבור של פה קדוש פועל בטבע אפילו בלי שום כונה, כמ"ש 'ואשים דברי בפיך לנטוע שמים וליסד ארץ'. והוא כמו הגרזן החוצב גם בלא כונה רק מטבעו, כן הוא גם דיבור האדם, אלא שאם טימא שפתיו בדיבורים אסורים הוחלש כוחן, כמו הסכין שעלה עליו חלודה הרבה שאין בכוחו לחתוך עד שיסירו החלודה ממנו".
ללשון - למלים יש כוח כמו סכין! וכשם שהסכין חותכת גם "בלי כוונה" כך גם הדיבורים עלולים לחתוך "בלי כוונה". וכשם שישנם סכינים חדים יותר, וחדים פחות – סכינים בעלי חלודה אינם חותכים כמו סכינים 'נקיים' – כך גם בכוח הדיבור.
ורבי ינאי, שהיה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון, ופיו היה קדוש, הרי שלדברים שיצאו מפיו היה כוח עצום. הם חתכו, פשוטו כמשמעו. הם יצרו מציאות, למרות שהוא כלל לא התכוון אליה.
הכוח הנוצר על ידי הדיבור, עוצמתו רבה מאוד, וכשם שאם אדם יורה חץ או קליע מרובה, אף אם בשוגג נעשה הדבר, הרי שהאדם שיספוג את הכדור ימות. כך גם האדם שאליו כוון הדיבור, יפגע. ערך הפגיעה, לפי שיעור גודל נשמתו של האדם. כשם שיש הבדל בין עוצמת הקליע של תותח לבין זה של רובה, כך גם ההבדל בין דיבורו של צדיק גדול או של איש פשוט או חוטא. אבל, גם לדיבורו, אף שעוצמתו פחותה, עדיין עוצמה גדולה יש בו.
כי זה כוחו של הדיבור.
אל נדמה בנפשנו, כי ה'סכינים' שלנו, היות והם חלודים, אין להם השפעה. לא ולא. גם סכין חלוד חותך, אומנם הוא לא חותך חד כ"כ כסכין חדה, ובכל זאת הוא עדיין חותך.
הנה, שני סיפורים מהדור האחרון שילמדו אותנו על עוצמתם של מלים, גם אם הם נאמרו "כלאחר-יד".
*
אחת ממצבותיה של בית החיים "סגולה" בפ"ת, מספרת עד היכן הדברים מגיעים.
וזה נוסח המצבה: "פ"נ הנפטר הראשון בב"הק (-בית הקברות) הזה, איש ישר בר אוריין, הישיש מפינסק, איש גלמוד שעלה לארץ יחד עם בני עירו שהתישבו במושבתנו, והתבטא כעשרה ימים לפני פטירתו בהיותו בריא ושלם ואמר שהוא לא היה מתנגד להיות הראשון בב"הק הזה". (מפני כבודו של הנפטר לא פרסמנו את שמו).
האדם שהיה "בריא ושלם" התבטא שהוא "לא היה מתנגד להיות הראשון בב"הק הזה". לא חלפו עשרה ימים והוא אכן "חנך" את בית העלמין "סגולה" בפ"ת.
*
מידה טובה מרובה, ונסיים בסיפור נוסף שימחיש את עוצמת כוחם של המלים, מהזווית החיובית יותר.
אחד מבניו של הרב דוד דב טירהויז זצ"ל שמע ממנו מעשה מעניין ביותר. הסיפור [שמובא ב"מאורות הדף היומי" מס' 634] הוא סיפורו של הרב דוד דב אייזיק ז"ל:
בכל חג סוכות היינו נוהגים, אני וחברי הילדים, להכנס לסוכתו של שכננו, יהודי בשם "ברסלואר" שהיה חוזר ושונה בכל שנה את המעשה שאירע עמו.
השכן ברסלואר היה עוזר למלמד בבחרותו בעיר בראדי, ומידי פעם היה מסייע בעבודות המטבח לרבנית קלוגר ע"ה, אשת הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל, שנפטר בשנת ה'תרכ"ט, וכיהן כרבה של בראד במשך כחמישים שנה.
בערב שבת אחד אי אפשר היה להשיג דגים בכל העיר. בידעו את הקפדתו של הרב לאכול דגים בשבת קודש, הוא טרח ונדד בין הכפרים הסמוכים, ולבסוף עלה בידו לרכוש דגים. בליל שבת קודש, כאשר הגישו את הדגים לשולחן, נודע הדבר לגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל, והוא בירכו: "זאלסט לייבען הונדרעט יאר" - שתחיה מאה שנה.
לאחר תקופה נודע לבחור ברסלואר, שהצדיק הקדוש ר' מאיר'ל מפרימשלאן מבקר בסביבות בראדי. הוא השתוקק לראות את פניו, ומחמת עניותו הוא הלך רגלי למקום שהותו, המתין יומיים עד שעלה בידו להכנס, והנה, אך פתח את הדלת, הביט בו ר' מאיר'ל ואמר לו "זאג נאר, דער בראדר רב, האט דיך צי גזעט הונדערט יאר, מאיר'ל איז מסכים" [ובתרגום: - תגיד לי, הרב של בראד הבטיח לך מאה שנה? מאיר'ל מסכים.] והבחור התעלף מהתרגשות.
כך מידי שנה הוא היה חוזר על סיפורו בחג הסוכות, ולאחר שנים ארוכות, כאשר מיודענו היה ישיש מופלג, הילך עדיין בכוחות עצמו בבריאות ובצלילות. מול הבית שלנו היה מוסך ראשי של מכוניות "דינר", המוסך הגדול ביותר במדינה, בו ביצעו ניסויים במכוניות. בהיותו בן תשעים ושש, הוא נדרס על ידי מכונית דוהרת, אך הוא נפל בין הגלגלים ולא אירע לו מאומה.
בגיל תשעים ושמונה הוא חלה קשות. שני פרופסורים מומחים בדקו אותו ואמרו לאשתו, שעליה להתכונן לקראת הבאות. נותרו לו שבועיים לחיות. הוא שמע את דבריהם מחדר משכבו, התיישב על המיטה וקרא בקול":גם אם יתנו לי שלושים אלף שילינג אני לא אוותר על השנתיים שנותרו לי".
כל ימי חיי לא אשכח את מוצאי שבת קודש בחורף, בתקופת חנוכה. גב' ברסלואר נכנסה לביתנו רוטטת מבכי ושחה: "איך האב שטארק מורא" - אני נורא מפחדת, כי הלילה הוא נהיה בן מאה שנה.
באותו לילה הוא נפטר.
*
מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ. (תהלים לד, יג).
מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן (משלי יח, כא). פשוטו כמשמעו.
שבת שלום!
ליצירת קשר עם הרב, ולהזמנת שיעורים והרצאות (בתשלום), במגוון נושאים בהלכה ובאגדה, ניתן לפנות לשלמה בכתובת דוא"ל:shlomo4567@gmail.com