אדם מרגיש חולשה, כאבים.
הוא הולך לחדר מיון ובודקים את ליבו, שם מוצאים שפעילות הלב איננה סדירה ל"ע, תוך כדי שהוא שוכב שם במיטת חדר המיון מוקף במכשירים, מצבו הולך ומחמיר – פעילות הלב הולכת ומואטת או מואצת ל"ע - היא נהיית סדירה פחות ופחות, עד שבסופו של דבר הלב נעצר.
הלב התעייף – "נמאס" לו לחזור על אותה הפעולה שוב ושוב.
באותו רגע לוקחים את האלקטרודות ומחברים אותם לליבו, נותנים לו הלם חשמלי בדרגה נמוכה והלב שב לפעול. איך קרה ה"פלא" הזה?
ובכן, הלב פועל למעשה כל הזמן על יסוד של אימפולסים חשמליים. במצב מסוים כשהלב התרגל לאימפולסים האלה – הם כבר לא "משכנעים" אותו לפעול, והוא כבר לא מתפעל מהם, או אז צריך לתת לו אימפולס חזק יותר ע"מ שהלב ישוב "להתפעל" ולפעול.
ככל שהלב חולה יותר כך תצטרך להיות רמת מכת החשמל גבוהה יותר, וכן ע"ז הדרך.
מדוע חדל הלב להתפעל מהאימפולסים החשמליים?
משום שהוא התרגל. הוא היה זקוק ל"חידוש" שיעיר את המערכת.
****************************
לפני מספר שנים התפרסמה ידיעה על ישראלי שמשווה בין הסבל של היהודים בשואה לסבלם של ה"פלסטינאים".
כל מי שקורטוב של רגש יהודי בקרבו, מזדעזע מהרעיון המטורף הזה שאין צורך להכביר במלים בשביל להסביר את הטירוף שבו. ובכל אופן השאלה המציקה היא מה מניע יהודי לכזו בורות, הדחקה והתכחשות?
ובכן, יש כאן כמה אלמנטים.
יש כאן אלמנט של שנאה עצמית שראוי לדון עליה בנפרד, אולם מעבר לזה יש כאן נקודה נוספת.
מה שמכונה היום "רייטינג".
העם בישראל כבר התרגל לשמוע ולראות הכל. לצערינו הרב, הוא כבר שמע וראה מראות קשים מאוד [בפרט למי שחשופים לתקשורת האלקטרונית]. נו, מה אפשר עוד לעשות בשביל לגרות את העם הזה? מה יכול עוד להוציא אותו מ"שלוותו"?
יש צורך להעלות את רמת הגירוי ללא הרף, כי התמונה של אתמול כבר לא מזעזעת. התרגלו אליה כבר. החדש מתיישן, הנדיר הופך למצוי, ויש צורך עז להגביר את ה"מינון".
או אז צצים כל אותם רעיונות מטורפים כמו ההשוואה של הסבל הפלסטינאי לסבלם של היהודים בשואה. וכן ע"ז הדרך.
תעלומת הסוס ה"חצוי"
מלך גדול רצה להראות את עושרו, גבורתו ועוצמתו לכל עמו והעמים מסביב. לשם כך הוא הוציא כרוז במדינה שלכל מי שיש רעיון כיצד ניתן יהיה לפאר ולרומם את שמו של המלך הריהו מוזמן לארמון לשטוח את תכניתו בפני המלך.
באו לארמון אומנים שונים: ציירים, נגרים ופסלים, והציגו תכניות מתכניות שונות בפני המלך. אולם אף תכנית לא ישרה בעיניו. יום אחד הופיעה בשער הארמון עגלה גדולה ביותר וממנה קפצו שישה אנשים שרצו לפרוק את תכולת העגלה, תכולה שהייתה מכוסה בבד שחור למען לא יתגלה תוכנה לעיני זרים.
שומרי הארמון תהו לפשר החבילה. נאמר להם שזוהי יצירה אומנותית שבאה לפאר את שמו של המלך.
מיד נפתחו השערים וששת הסבלים נשאו בעדינות את היצירה העלומה אל תוך הארמון. מאחוריהם השתרך אדם זקן, שכאשר נשאל מיהו ענה שהוא האומן בכבודו ובעצמו. החבילה הונחה לרגלי המלך, והאומן נתכבד להסיר את הלוט מעל מעשה ידיו, ולעיני הנוכחים נתגלה סוס אצילי עשוי מעץ. הסוס היה מושלם ביופיו, בדיוקו הרב ובמראהו. היה נראה כאילו בחדר עומד סוס אמיתי שעוד רגע יפתח בדהרה, ובצהלה יברח מהארמון.
הנגר האומן הסביר שבעיניו סוס מבטא אצילות, אבירות וחוזק, וזה מה שהוא חושב על המלך הרם בצלו הוא חוסה. המלך התפעל מאוד מיופיו של הסוס, כל פרט ופרט נלקח בחשבון, הסוס לא היה בקנה מידה אלא בגודלו הטבעי של סוס. זה היה פסל מושלם. המלך חשב היכן להניח יצירה מופלאה זו, ואז פנה אליו אחד ממשרתיו ובקש לומר את עמדתו. הוא טען שמאחר והפסל אמור לפאר את המלך בעיני העם יניחו את הסוס בכיכר המרכזית וכולם יתפעלו מיופיו וממילא יתגדל שמו של המלך.
המלך שמע לעצתו, וששת הסבלים נשאו את סוס העץ לכיכר העיר.
והנה פלא, אף אחד מבני העיר לא נעצר ליד הפסל, אף אחד לא התבונן בו, והוא לא משך כל תשומת לב. המלך התעניין בכל יום לשמוע מה שלום ה"סוס שלו" ותמיד אותה תשובה: "הסוס לא מעניין את אף אחד מלבד את המלך". המלך תמה גם כעס, והחליט לרדת אל הכיכר במסווה של אזרח פשוט.
חשב ועשה. הוא הלך ליד הכיכר, ושם התיישב על ספסל ליד איש זקן, והתחיל להתפעל מהסוס. "ראה כמה יפה הסוס, ראה כמה רענן הוא, ראה את גובהו ואת צבעיו". האיש הזקן התחיל לצחוק ולצחוק.
שאלו המלך: "מדוע אתה כל כך צוחק? ענה לו הזקן: "וכי לא ראית מימיך סוס? זהו סוס ככל הסוסים! מהי ההתלהבות הגדולה?".
בשומעו את תשובת הזקן גילה המלך את סודו, וספר לאיש שזהו סוס מעץ שבעצם נועד לפאר את שמו. שמע הזקן והתפעל מהיצירה המופלאה שנעשתה בצורה כל כך מושלמת. ואז הציע למלך רעיון כיצד כולם יראו שהסוס המושלם עשוי מעץ וממילא יתפעלו מהפסל הגדול.
הוא אמר למלך שאין ברירה, וכדי להראות את יופיו של הסוס צריך ... לחתוך אותו לשני חלקים, ולהעמיד חלק מול חלק במרחק של חצי סנטימטר זה מזה, או אז יראו האנשים סוס "אמיתי" חצוי לחצי, שבאופן מופלא לא ניגר ממנו דם ולא נשפכים ממנו בני מעיו, וכאמור, ממילא הם יתפעלו מהיצירה וישבחו את המלך.
שמע המלך לעצת האיש הזקן וכך עשה. ואכן מאותו רגע שהונח הסוס "החצוי" בכיכר זרמו אליו אנשים רבים מכל קצוות העיר והמדינה, ע"מ לחזות בפלא של "סוס חצוי לא פצוע" ועל ידי זה נתגדל שמו של המלך מאוד.
חוסר ההתפעלות שלנו
הקב"ה ברא עולם מופלא. מכל פרט ולו הקטן ביותר ניתן לראות וללמוד אודות החכמה העצומה הטמונה בבריאה.
כמה מופלא הוא גוף האדם. כמה מופלאה היא ההרמוניה בכל הבריאה כולה.
הנה כמה דוגמאות מגוף האדם:
גופינו הוא תרכובת של מאה טריליון (!) תאים מיקרוסקופיים.
קיימים בעולם מיליארדי אנשים ולמרות ש"חומרי הגלם" שלהם זהים מאוד אין אנשים שהם זהים לחלוטין.
ההתבוננות במערכות האדירות שפועלות בגוף האדם מעוררות השתאות עצומה.
גוף האדם מחולק למערכות רבות ושונות. כל מערכת מורכבת מאיברים שהם קבוצה של רקמות הפועלות בשיתוף לשם מילוי מטרה מסוימת.
לדוגמה: מערכת העיכול בנויה מצינור ארוך ורצוף בעל פתח כניסה ופתח יציאה. דרך מערכת זו עובר המזון שאנו אוכלים ומתפרק לחלקיקים קטנים (מולקולות). החלקיקים שהגוף זקוק להם עוברים לדם, ואילו חלקיקי הפסולת מופרשים ביציאה.
מערכת העיכול מורכבת מהאיברים הבאים: פה ושיניים, בלוטות הרוק, ושט, קיבה, כבד, לבלב, מעי דק, מעי גס, תוספתן, חלחולת ופי טבעת.
המזון נלעס בפה ע"י השיניים ובעזרת הלשון מתערבב עם הרוק, יורד דרך הושט לתוך הקיבה. שם מתערבל המזון עם מיצי הקיבה, הדוחפת אותו הלאה למעי הדק. המזון מתערבב במיצי עיכול שונים כגון מיצי מרה, העוזרים בפירוק שומנים. הפחמימות מתחילות להתפרק כבר בפה ופירוקם נמשך לאורך כל מערכת העיכול.
האם הבחנתם בכל הפלאים הללו שמתרחשים בגופינו יום יום , שעה שעה, ללא כל מאמץ מצידנו?!
לא לחינם תקנו חכמינו לברך את ברכת אשר יצר, ברכה בה אנו מודים ומשבחים להקב"ה על הפלא הגדול של מערכת העיכול והיציאה: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלקינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בו נְקָבִים נְקָבִים, חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבודֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם או יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת :בָּרוּךְ אַתָּה ה' רופֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂות:
וזו רק ההתחלה. אם נתבונן בכל יתר המערכות המורכבות הפועלות בגופינו, כמו המוח, עמוד השידרה ומערכת העצבים, מערכת החושים, רשת התובלה ומחזורי הדם, מערכת הנשימה, השלד, השרירים, ועוד ועוד, נגלה עוד תופעות מופלאות ומדהימות. וּמִבְּשָׂרִי, אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ (איוב יט, כו).
כך גם אפשר להתפעל מכל פרט ופרט בבריאה כולה, האויר, המים, המחזוריות המופלאה, בעלי החיים כולם ומזונותיהם, ובעצם – ממה לא?!
בעיני רוחינו אנו יכולים לראות את אדם הראשון שנולד [לפי דברי חז"ל] כאדם בוגר, כיצד הוא התפעל מהעולם, הוא הלא לא היה רגיל לתופעות הללו, וראייתו את העולם הייתה ראייה חדשה לחלוטין.
בראייה כזו קיימת התפעלות מכל קרן שמש שזורחת ומכל שקיעה, מכל עץ שצומח ומכל אילן שמלבלב, מכל נבט קטן ומכל טיפת גשם, וכן ע"ז הדרך וכנ"ל.
אנו לא תמיד מתפעלים כי כבר התרגלנו. העולם מתנהל כתיקונו, הגוף מתפקד ב"ה, האיברים תקינים, העיניים רואות, הפה מדבר, האף נושם, אין "חידוש".
וזו בדיוק הבעיה.
חוסר ההתפעלות גורם שלא נודה מספיק להקב"ה על העולם המופלא הזה, לא נכיר בפלאים שבבריאה, וביד ה' שמתגלית בה בכל פינה ופינה.
מה עשה הקב"ה?
קריעת ים סוף – "שיעור כללי" באמונה
נשוב לרגע למשל הסוס החצוי, וממילא נקבל הבנה והארה נפלאה בעניין קריעת ים סוף.
גם במשל ההוא, אזרחי המדינה לא התפעלו מהסוס, למרות ההשקעה האדירה והאומנות המיוחדת, מכיון שהוא היה נראה טבעי, ו"כמה סוסי איכא בשוקא".
מה עשה המלך לאור עצתו של אותו חכם? חצה את הסוס לשניים. סוס "חי" חצוי לשניים הוא אכן מושא להתפעלות וליצירת עניין.
להבדיל – הקב"ה קרע לנו את הים, אותה קריעת ים סוף עליה אנו קוראים בפרשת השבוע, אותו נס פלאי שמהוה את החוליה האחרונה בשרשרת הנסים שפקדו את עמינו ביציאתינו ממצרים.
אותו נס שבעקבותיו שרו משה ועם ישראל (טו, א ואילך):
אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר. אָשִׁירָה לה' כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס ורֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה, זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.
הנס הזה גרם ל - וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.
איך זה קרה? קריעת הים "חציית הסוס" – הייתה ה"אימפולס" שהעיר אותנו מתרדמת ההרגל וחוסר ההתפעלות, ההשתאות העצומה למראה ים קרוע לשנים חודרת ללב ומעירה אותו להתבונן ולהתפעל גם מנפלאות הים כשהוא שלם.
האמונה שהושרשה אצל עם ישראל בעקבות הנס הזה לא הייתה רק בנוגע לעצם קריעת הים, אדרבה, הנס הזה וכך כל יתר הנסים במצרים, גרמו לעם להאמין במעשי ה' גם בהיותם במצבם הטבעי, וכפי שכותב רבינו משה בן נחמן – הרמב"ן - בדבריו המפורסמים (בסו"פ בא):
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה.
הוי אומר, כל מה שקורה בעולם, כל ההתנהלות הכללית והפרטית הכל הוא מעשי ה'. והנסים "הגדולים" מעניקים לנו שיעור ופרספקטיבה נכונה לחיים – התבוננות מעמיקה ומרוממת יותר - בכל תחום ותחום, גם ל"טבע" – הנסים ה"נסתרים" כהגדרתו של הרמב"ן.
לאדם נדמה שהעובדה שחיות טורפות לא מסתובבות "חופשי" ברחובות זה "טבע", באה מכת ערוב ומגלה שאין זה טבע אלא "נס".
לאדם נדמה שהעובדה שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב זה "טבע", באה מכת חושך ומלמדת שזה "נס".
הנס הוא אותו נס בטבע ומחוץ לדרך הטבע.
ההבדל הוא רק ברמת הראייה שלנו, התרגלנו לדברים מסוימים. אבל לאמיתם של דברים אין הבדל ברמת הנס.
כך, שלצאת ממצרים פירושו שאין שום הבדל מבחינת הנס, בין קריעת ים סוף לעובדה שאני כעת יושב וקורא.
העובדה שהתעוררתי היום בבוקר, היא לא פחות נס מכך שהייתה מכת בכורות.
וממשיך הרמב"ן שם וכותב דברים שראויים להיחרט היטב על לוח לבנו:
שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו, הכל בגזרת עליון. וע"ש עוד בכל דבריו שהמה יסודיים מאוד באמונה.
עד כדי כך. אם האדם לא מאמין ש"כל דברינו ומקרינו שכלם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם" אזי אין לו חלק בתורת משה רבינו!
זאת לא סיסמא, אלו הם דבריו של אחד מגדולי הראשונים. בינו נא זאת.
הסדר שב"אי הסדר" בתפילה מדי יום
מדי יום אנו מזכירים בוקר וערב את יציאת מצרים ואת נסיה.
בתפילת שחרית אנו אף קוראים ב"פסוקי דזמרה" את שירת הים.
למתבונן, נראה לכאורה כי קיים חוסר סדר מסוים בתפילה, מדוע?
אנו פותחים את פסוקי דזמרה במזמורים שמשבחים את הקב"ה על הבריאה כולה, אנו מהללים על דברים רבים מאוד שחלקם הגדול שייך להתנהלות ה"רגילה" של העולם, למשל:
עֵינֵי כל אֵלֶיךָ יְשבֵּרוּ. וְאַתָּה נותֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּו. פּותֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשבִּיעַ לְכָל חַי רָצון.– ההודאה על המזון והפרנסה.
ובהמשך: הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ הַלְלוּהוּ כָּל כּוכְבֵי אור. הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם. - ההודאה של גרמי השמים והמאורות.
כך גם: הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ, תַּנִּינִים וְכָל תְּהמות. אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטור, רוּחַ סְעָרָה עשה דְבָרו. הֶהָרִים וְכָל גְבָעות, עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים. הַחַיָּה וְכָל בְּהֵמָה, רֶמֶש וְצִפּור כָּנָף.
שוב, הודאה כללית של הבריאה בכללותה, ההרים והגבעות לצד "עץ פרי וכל ארזים".
לקראת סיומם של פסוקי דזמרה אנו קוראים את שירת הים - אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר - שהיא, כאמור, החוליה האחרונה בשרשרת הנסים הקשורים ליציאת מצרים.
בהמשך התפילה בברכת "יוצר אור" אנו חוזרים שוב להזכיר את שבח הקב"ה בבריאה ה"טבעית" - הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים, וּבְטוּבו מְחַדֵּשׁ בְּכָל יום תָּמִיד מַעֲשה בְרֵאשִׁית. מָה רַבּוּ מַעֲשיךָ ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ.
ואילו לאחר ק"ש אנו שבים ומזכירים את סיפור יצאת מצרים בהרחבה:
אֱמֶת. מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ ה' אֱלהֵינוּ. וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ. כָּל בְּכורֵיהֶם הָרָגְתָּ. וּבְכורְךָ יִשרָאֵל גָּאָלְתָּ. וְיַם סוּף לָהֶם בָּקַעְתָּ. וְזֵדִים טִבַּעְתָּ. וִידִידִים הֶעֱבַרְתָּ. וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם. אֶחָד מֵהֶם לא נותָר. עַל זאת שִׁבְּחוּ אֲהוּבִים וְרומְמוּ לָאֵל.
מה פשר חוסר הסדר הזה, מדוע שלא נזכיר את יציאת מצרים ונסיה במרוכז, ולאחר מכן או לפני כן את השבח וההודאה על הבריאה כולה?
לאור הדברים הנ"ל נראה שטמון כאן מסר עצום.
ללמדך, זריחת השמש "הטבעית" ויציאת מצרים הם היינו הך.
נסי יציאת מצרים מוזכרים בתוך ההודאה הכללית על הטבע, ע"מ שנכיר בהכרה מלאה ואמיתית שאין נס ואין טבע. הכל נס. זה נסתר וזה גלוי.
כביכול קוראים לנו מחברי התפלה: "אל נא תישארו רק בהתפעלות של יציאת מצרים ונסיה, אדרבה, ממנה תלמדו להתפעל ולהודות על כלל ה'נסים' אותם אנו חווים יום יום".
נודֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶךָ. וְעַל נִשְׁמותֵינוּ הַפְּקוּדות לָךְ. וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יום עִמָּנוּ. וְעַל נִפְלְאותֶיךָ וְטובותֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת. עֶרֶב וָבקֶר וְצָהֳרָיִם. הַטּוב כִּי לא כָלוּ רַחֲמֶיךָ. וְהַמְרַחֵם כִּי לא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ. כִּי מֵעולָם קִוִּינוּ לָךְ.
שבת שלום!