הם פחדו.
הם חששו שמא עכשיו – אחרי שהאבא נפטר - הוא יתנקם בהם.
הוא עלול להשיב להם מנה אחת אפיים על העוול שהם עשו לו.
וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף כִּי-מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. (נ, טו ואילך).
לכן הם אומרים לו :
וַיְצַוּוּ אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו.
הם אומרים לו שהאבא ציווה לו לפני מותו לסלוח להם.
האם אכן האבא ציווה?
לא.
אז איך א"כ הם אומרים דבר שאינו נכון?
מבארים חז"ל, ורש"י מביא את דבריהם על אתר: שינו בדבר מפני השלום, כי לא ציווה יעקב כן שלא נחשד יוסף בעיניו, (יבמות סה ע"ב וע"ש, ב"ר ק,ח).
יוסף הצדיק מגיב לחששם של האחים בדברים הבאים:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל-תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי. וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב. וְעַתָּה אַל-תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת-טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם. (ועיין ברש"י מה שביאר בפסוקים אילו).
יוסף מרגיע את רוחם, ואדרבה, הוא מוסיף לומר להם שכל "הגלגול" הזה היה לטובה – להחיות עם רב.
יוסף מתגלה כאן במלוא צדקותו ואמונתו. הוא מאמין בכל לב שכל מה שעבר עליו היה לטובתו, ובגישה הזו הוא פונה אל אחיו ומרגיע אותם לבל יחששו מפניו.
הפלא הגדול הוא, מדוע האחים חששו כ"כ מפני יוסף? האחים הלא היו גבורי חיל כפי שראינו בפרשת השבוע הקודמת, וכדלהלן.
עוצמת גבורתם של האחים
בתחילת פרשת ויגש אנו קוראים על הדיון שהתנהל בארמונו של יוסף, בנוגע לבנימין. ראש המדברים היה יהודה. והנה שימו לב לפתיח בדבריו של יהודה:
וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה.
ומפרש רש"י (בא' הפירושים): אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך.
ברור לכל בר דעת שיהודה לא אמר דברים בכדי, ואם יהודה איים על יוסף שהוא יהרוג אותו ואת אדונו – משמע שהדבר היה בכוחו של יהודה.
ברור גם שמצרים (של אותם הימים) לא הייתה אנרכיה, וסביב המלך והמשנה למלך עמדו שומרים מאומנים בכלי מלחמה, שהיה בכוחם להדוף כל נסיון התנקשות בחיי המלך או משנהו.
ולמרות זאת יהודה איים על יוסף כנ"ל, משמע – הדבר היה בכוחו, וכאמור.
ואכן חז"ל מאריכים לתאר את עוצמת גבורתם של האחים, ושל יהודה בפרט. הנה כמה מובאות קצרות:
במדרש (מדרש רבה בפרשת ויגש, פרשה צג אות ז) מסופר שבשעה שיוסף תפס את בנימין שאג יהודה שאגה שהגיעה עד למרכזה של ארץ ישראל, וחושים בן דן – למרות היותו כבד שמיעה – שמע את אותה השאגה, הגיע למצרים בקפיצת הדרך, והצטרף לשאגותיו של יהודה עד ש"בקשה ארץ מצרים ליהפך".
עוצמת השאגה הייתה גבוהה כ"כ עד שהיא כמעט חוללה שם במצרים "רעידת אדמה".
היא גם השפיעה על כל גיבורי יוסף עד כדי כך שבעקבותיה "נשרו שיניהם". וע"ש עוד.
המדרש שם ממשיך לתאר אף את גבורתם של האחים האחרים ש"כיון שראו יהודה שכעס, אף הם נתמלאו חמה ובעטו בארץ, ועשו אותה תלמים תלמים".
בהמשך המדרש (שם אות ח) מתואר עוד שאחר שיהודה ראה שהאיומים הללו לא עוזרים, ויוסף אינו מעוניין לשחרר את בנימין, הוא אומר לנפתלי : "לך וראה כמה שווקים במצרים?
קפץ וחזר, אמר לו: שנים עשר!
אמר יהודה לאחיו: אני אחריב מהם שלושה, וטלו כל אחד ואחד, אחד אחד, ולא נשאר [יישאר] בהם איש".
וע"ש במדרש שברגעים הללו, לא יכול היה יוסף להתאפק עוד, והוא התגלה אליהם. ע"ש.
כך שלאחים כולם וליהודה בפרט היה כוח עצום, הם מסוגלים להחריב את כל מצרים – יהודה לבדו מסוגל להחריב שלושה שווקים ( !). הם אינם נרתעים מגיבוריו של יוסף. הם חזקים. [יש להדגיש, כי נראה ברור שכוחם הפיזי המופלג של האחים נבע מעוצמות רוחניות גבוהות מאוד - שהייתה להם השתקפות גם בכוחותיהם הגשמיים].
ואת כל העוצמה הזו הם ניצלו באותה שיחה עם יוסף בנוגע לבנימין. אותה שיחה שבעקבותיה התגלה אליהם יוסף.
וממילא נשאלת לה השאלה, מה קרה להם א"כ בפרשתינו שהם חוששים כל כך מפניו של יוסף שמא -- יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. עד כדי שהם נאלצים לומר לו דבר לא נכון, כביכול ציוה יעקב לפני מותו לומר לו שימחל להם.
הם מפחדים? הם הלא גיבורי חיל שמסוגלים להחריב את מצרים כולה, מה זה קרה להם פתאום?
מה פשר מורך הלבב הזה עד כדי בקשה של - אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ?
[בפשטות יש ליישב את השאלה בחילוק פשוט, משום ששם בפרשת ויגש עדיין לא ידעו האחים שיוסף הוא זה שעומד מולם, הם דימו בנפשם שעומד מולם איזשהו מלך זר שמתנכל אליהם, וממילא הם לא התייראו ממנו, ואדרבה איימו עליו במלחמה בכוחם העצום, ואלו בפרשתינו - אחר שהם כבר ידעו שיוסף הוא זה שעומד מולם - הם יראו ממנו יותר, הן בגלל שהלא גם הוא מבני יעקב והם לא רצו ח"ו להרע לו, והן מפני צדקותו וגבורתו שלו עצמו, ודו"ק. להלן נרחיב בדרך נוספת].
כמדומה, שמסתתרת כאן אמת עמוקה.
אמת שנוגעת לכוחה של האמת.
כל דאלים גבר
אחת ההלכות התמוהות היא ההלכה המפורסמת של "כל דאלים גבר".
לפי ההלכה, כאשר באים לפני בית דין שני מתדיינים במטרה לברר בעלות על חפץ, ולאף אחד מהם אין ראיה ברורה לבעלות על החפץ - הפסיקה משתנה בין מקרים שונים.
אם אף אחד מהמתדיינים אינו "מוחזק", כלומר, החפץ נמצא במקום שאינו שייך לשום אדם ושום אדם לא מחזיק בו (כגון סירה בים), ובנוסף, לא ייתכן שהחפץ שייך לשניהם באופן כלשהו, פוסק בית הדין "כל דאלים גבר".
לפי פסיקה זו החפץ יהיה בבעלות המתדיין שתופס אותו בכוח הזרוע (לצד שלישי, שלא היה צד בדיון, אין אפשרות לנסות לתפוס את החפץ), או בבעלות המתדיין שגברה ידו בראיות (הכוונה לראיות שאינן מקובלות בדרך כלל בהלכה).
ההלכה הזו מקורה במסכת בבא בתרא (לד ע"ב), והראשונים והפוסקים דנים רבות בגדריה ובפרטיה, ובמסגרת עיונינו לא נעסוק בכך, ניתן רק את הלב ואת הדעת לדבריו המפורסמים של רבינו אשר (הרא"ש) בבואו להסביר את ההגיון שעומד מאחורי הפסיקה הזו [ברור לכל בר דעת שהתורה לא נותנת "פרס" לאלימים ח"ו].
הרא"ש מנמק את הפסיקה הזו בכמה טעמים (ראה בדבריו בתחילת מס' בבא מציעא ובב"ב פ"ג סי' כב), בין היתר הוא אומר את הדברים הבאים:
"וסומכים על זה שמי שהדין עמו קרוב להביא ראיות, ועוד שמי שהדין עמו מוסר נפשו להעמיד את שלו בידו יותר ממה שמוסר האחר נפשו לגזול".
דהיינו, אנו נוקטים שהאמת תצא לאור מכיון שבעליו האמיתיים של הממון ימסור את נפשו להעמיד את ממונו בידו. הוא לא "ירים ידיים" בקלות.
כך, למרות שיתכן שבעל הדין השני הוא "בריון" רב מעללים, עדיין מי שהאמת לצידו – יידע גם להוציא אותה לאור.
לאמת יש כוח. האמת תנצח בסופו של דבר.
הכוח החזק ביותר – האמת
לאור הדברים יש ליישב את שאלתינו כמין חומר.
בתחילת פרשת ויגש נאבק יהודה עם יוסף בנוגע לבנימין, יוסף רצה להשאיר את בנימין אצלו כעבד , בעוון "גניבת" הגביע.
אנו הלא יודעים שבנימין מעולם לא גנב את הגביע, ה"גניבה" הזו בוצעה בשליחותו של יוסף שאמר ל"אשר על ביתו" (מד, ב) להחביא את גביע הכסף באמתחתו של בנימין.
כך שהאמת והצדק עמדו לצידו של יהודה.
כשהאמת והצדק עומדים לצידך יש גם משמעות לכוח פיזי. אפשר לאיים על המשנה למלך בכוח הזה.
לעומת זאת, בפרשתינו פחדו האחים שמא ינקום בהם יוסף על מעשה מכירתו.
והנה, למרות שהאחים נהגו ביוסף על פי דין תורה [כפי שכבר האריכו הקדמונים לבאר בדרכים שונות את פרשת מכירת יוסף], עדיין אתה מוצא שליבם היה נוקפם בקשר למעשה הזה, כך הלא אמר יהודה עצמו (מד, טז): הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת-עֲוֹן עֲבָדֶיךָ.
וביתר הרחבה בדברים שנאמרו ע"י האחים אחר הפגישה הראשונה עם יוסף (מב, כא):
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.
כך שהאחים הרגישו שבמקרה של מכירת יוסף הם אינם נקיים לחלוטין [יש להדגיש בצורה ברורה, שאין לנו כל השגה במעשיהם של האחים הקדושים, ואנו רחוקים מהבנת דרכיהם מרחק של יותר משנות – אור, והדברים נכתבים לפי מיעוט השגתינו].
במקרה הזה, הצדק הוא לא בצד שלהם, יש בהם אשמה כלשהי [הערה כנ"ל].
חלומותיו של יוסף התבררו כנכונים, והם עלולים להיתבע על מכירתו.
כשהצדק לא בצד שלך לא יעזרו כל הכוחות שבעולם.
הכוח הפיזי אינו "מאן דאמר" בזכות עצמו, הוא כלי עזר לאדם שמאמין בצדקת דרכו ונלחם על החפות והצדק. כשהאדם יודע בליבו פנימה שהאמת ממנו והלאה, ממילא תשים כוחותיו ואין להם משמעות ויכולת.
גם הגיבורים הגדולים ביותר לא יכולים לה, לאמת ולצדק.
סוף האמת לנצח!
ולכן הם היו מוכרחים לבקש ממנו מחילה בשם אביו, וכנ"ל. אין דרך אחרת. (שורש הדברים בספר "אהל משה" עמ' תתמד בשם הגאון ר' צבי מרקוביץ זצ"ל).
דרך האמת תנצח
כפי שכבר כתבנו בשבוע האחרון, לצערינו בתקופה זו חוינו הסתה חמורה מצד כלי התקשורת נגד כלל הציבור החרדי.
הדבר כואב, כואב מאוד. אנו מושפלים על ידי אחינו בשרינו. זאת – "גלות" בין יהודים.
וכשאח נגד אח – המנצח תמיד מפסיד.
נדגיש שוב כי לצערינו, יש במחנינו "עשבים שוטים" (אולי "ערוגה"....), שגורמים חילול השם עצום בדיבוריהם ובמעשיהם.
הליכותיהם של אותם האנשים מגונים וראויים לגינוי בצורה ברורה.
אולם ברור לכל שמעשיהם אינם מצדיקים את ההסתה החמורה שמתנהלת נגד כלל הציבור.
נראה כי מתחת לפני השטח קיים רצון להשחיר את פניה של היהדות הנאמנה, ולהרחיק אנשים מקיום תורה ומצוות.
בינו נא זאת:
אין כוח בעולם שיוכל לה – לאמת.
היא עומדת כצור חלמיש מול כל הנסיונות לערערה.
כל עוד האדם צועד עם האמת – דרכו מובטחת. אולי הדרך ארוכה, אבל סופה להיראות לעיני כל.
כשאדם פועל נגד האמת – לא יועילו לו כל הכוחות שבעולם – האמת תנצח!
שבת שלום!