אליעזר.
הרבה תארים היו לו, עבד אברהם, דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, נאמן ביתו.
אולם חוץ מכל זה הוא גם היה ה"שדכן" הראשון בהיסטוריה.
בפרשת השבוע אנו קוראים על שליחות נשגבה אליה נשלח אליעזר בשליחות אדונו אברהם אבינו.
למצוא שידוך לבנו יצחק.
אברהם אבינו לא נותן לאליעזר קריטריונים מוגדרים, מה וכיצד לחפש, על מה לעמוד ולהתעקש ועל מה אפשר לוותר.
(הדבר היחיד שאברהם אבינו אומר לאליעזר בנוגע לכלה המיועדת הוא הדבר הבא (בראשית כד, ג-ד
וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק.
וידוע מה שכתבו הקדמונים שהסיבה שאברהם אבינו פסל את בנות הכנעני והכשיר את בנות משפחתו שבארם, היא משום שבנות כנען היו מושחתות במידות, והשחתת המידות היא דבר העובר בתורשה מאב לבן, כמו מחלה גנטית ר"ל, וע"כ לא רצה אברהם לבוא בקשרי חיתון עם אילו.
ולעומת זאת בנות ארם היו גם כן עובדי עבודה זרה, אלא שהשחתתן הייתה השחתה בדעות - אמונות כוזבות והשקפות אליליות, אשר היו יסוד לפולחני האלילות שרווחו במקומן.
דעות כוזבות ואמונות אינן תכונות תורשתיות, ואינן ירושה הנאצלת מאב לבן, וע"כ לא חשש אברהם מלהשתדך עם אילו משום שבכך הוא לא יפגום את צאצאיו. [ראה בהרחבה בדרשות הר"ן, בדרוש החמישי, ובמלבי"ם כד,ג].
כך שההדרכה הבסיסית לאליעזר ברורה, הכלה המיועדת צריכה להיות מבנות המשפחה שבארם שמידותיהן מעודנות יותר.
אליעזר יוצא לדרכו, אלא שעדיין מלאכתו מורכבת מאוד. הוא הבין שחשוב להתמקד במידות טובות, אבל באיזו מידה? הלא המידות הטובות הם מכלול רחב מאוד הכולל בתוכו פרטים רבים, בְּמַה להתמקד?
לא מצאנו שאברהם נותן לו הוראה מדויקת כיצד ומה לבדוק בדיוק, ולמרות זאת אליעזר יוצא לדרכו, ולאחר שהוא נושא תפילה מיוחדת לקב"ה שיצליח את דרכו (ראה כד, יב ואילך) הוא קובע לעצמו את הסימן הבא:
הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל-עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי.
בשני הפסוקים ( !) הללו, טמון המפתח.
בפגישה אחת קצרה ע"י באר המים בחרן שבארץ ארם ייקבע השידוך, השידוך שעיצב את שורשיה של האומה היהודית.
מה טמון בבקשה הזו? מהי הנקודה העיקרית בה התמקד אליעזר בבואו לבחור כלה ליצחק
כוח הנתינה
כמדומה, שאם נרצה "להניח את האצבע" על הנקודה העיקרית במבחנו של אליעזר, נוכל להצביע על תכונה אחת מרכזית.
נתינה.
אליעזר מבקש לדעת בעיקר, האם היא בעלת לב טוב? האם היא רגישה לזולת? האם היא קשובה לצרכיו? האם היא מסוגלת ורוצה לתת?
אליעזר לא מסתפק בכך שהנערה תשקה אותו לאחר שהוא יבקש ממנה, הוא אף מבקש שהיא מיוזמתה תציע להשקות את הגמלים, ראו בפסוקים שהוזכרו לעיל.
נערה כזו היא נערה שליבה נובע טוב וחסד.
היא לא מסתפקת במה שביקשו ממנה, היא מפעילה שיקול דעת - אם בעל הגמלים הללו צמא מן הדרך, כנראה שגם גמליו צמאים, וכשהיא מבינה שזהו הצורך, או אז מיוזמתה היא פונה ומציעה להשקות גם את הגמלים.
נערה כזו היא נערה בעלת נתינה, היא מסוגלת לחוש את כאב הזולת ואת צרכיו, היא חפצה לתת מעצמה למען האחר, גם אם לא תצמח לה מכך כל תועלת ממשית, וגם אם הוא בא יחד עם משמשים [וכפי שרש"י כותב (בפרק כד, מד) שהיא השקתה גם אותם, ע"ש. ויש מפרשים שהם לא היו אתו במעמד זה], מכל מקום היא מזומנת ועומדת לעשות חסד ללא ליאות ובזריזות מפליאה. [ראו בפסוקים שמתארים את פעולותיה – "ותמהר", "ותרץ"].
היא משקה את הגמלים "עד אם כלו לשתות" (כד, יט), מדובר במשימה קשה ביותר [בל נשכח שרבקה הייתה אז בת שלוש], להשקות גמלים צמאים שבאו מן הדרך עד שהם יסיימו לגמרי, וגמלים - כידוע – שותים הרבה מאוד.
רבקה לא מסתפקת בהשקיה קלה של הגמלים, היא מתנדבת להשקותם עד שהם יסיימו לחלוטין את שתייתם, מה שבוודאי דרש התמסרות רבה מצידה.
כמה ריצות הלוך ושוב לבאר דרושות כדי לשאוב כמות מים כזו, בכד אחד בלבד?!
זו הייתה רבקה שבהנהגותיה הוכיחה שהיא אכן ראויה ליצחק, כשאבן הבוחן המרכזית – כאמור – הייתה מידת החסד והנתינה. אהבת החסד והרצון הכן והאמיתי לעזור לזולת.
מעשיה של רבקה, היו כעין "מדגם" לכל אישיותה, ולאחר שהיא עמדה "במבחן" בהצלחה יתירה, ידע אליעזר שהיא היא, כלה כזו ראויה להיכנס לביתו של אברהם אבינו ולהינשא לבנו יצחק.
אליעזר לא בדק את הציונים בתעדה, לא את רמת המשכל, וגם לא נתונים חיצוניים אחרים.
לא.
דבר אחד היה חשוב לו:
לב טוב, מידות טובות ויכולת נתינה.
בינו נא זאת.
[בשולי הדברים נציין, כי אין בכוונתינו לקבוע מסמרות בענייני שידוכים, שהלא הם דורשים שיקול דעת רב, והכרעה של אדם גדול ומבין, והדברים נכתבים לעורר את לב המעיין.] להשלמת הדברים כדאי לעיין בספרו הנפלא של ר' יהודה ליבוביץ "שידוכים וזיווגים" (שי"ל בהוצאת פלדהיים) שם ישנה הרחבה רבה בכל העניין, כן כדאי לעיין בדבריו הנפלאים של ר' אליהו לאפיאן זצוק"ל בספרו "לב אליהו" שגם שם הרחיב בזה, וע"ש עוד כיצד ע"י בדיקה זו עמד גם אליעזר על מידת יראת השמים של רבקה.
הנתינה בבסיס הנפש של האדם
הנתינה, שעמדה היום במוקד דברינו, היא אחת מהנקודות הבסיסיות ביותר בנפשו של האדם.
צאו וראו, כל אדם שנותן לזולת, בכל צורה שהיא, אם בממון אם בעצה טובה ואפילו בחיוך, חש הרגשה עילאית ומרוממת, סיפוק מיוחד ממלא את נפשו.
מדוע?
האדם חש סיפוק מדברים שממלאים אותו, ומשלימים את נפשו.
הנתינה לאחר משלימה את נפשו של האדם, משום שבאדם קיימת נשמה שהיא חלק אלוק ממעל, ומתכונותיה המרכזיות של הנשמה היא הנתינה, שהלא היא רוצה להידמות ליוצרה שמעצם מהותו הוא נותן ונותן ללא הגבלה כלל.
וכך ככל שהאדם נותן יותר ויותר, הוא מצליח להתחבר יותר ויותר לנקודות הפנימיות והעמוקות ביותר בנפשו ובנשמתו, וממילא חש הוא סיפוק מיוחד.
הדברים נכונים במיוחד לגבי הנישואין שם נאמר "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב, יח), וכפי שביארו הקדמונים, מכיוון שהאדם בא לעולם ע"מ לתת ולהעניק לאחר, ע"כ ברא הקב"ה את האדם בצורה של איש ואשה, ע"מ שדרך הנישואין והנתינה שבמסגרתם, ישלים האדם את תיקונו וייעודו בעולם.
והדברים מדויקים בלשון הפסוק, לא טוב היות האדם לבדו, וכפי שכבר הארכנו בעבר (במאמר: "נוח או טוב"? מפרשת בראשית), יש להבדיל בין המילה נוח וטוב, טוב פירושו מה שטוב לאדם באמת, מה שיועיל לייעודו ולתיקונו, וזה כאמור בא ע"י הנישואין והנתינה התמידית שבהם.
האדם נע כידוע בין שני קטבים, בין קוטב הנתינה לקוטב הנטילה, כפי שמלמדנו בארוכה הרב דסלר זצ"ל (ב"קונטרס החסד" המפורסם שלו, בספר מכתב מאליהו).
האחד כוח של חיים, והאחר כוח של חידלון.
אדם - מאהבת עצמו - יבחר לקחת ולקחת ואינו חש כיצד הנטילה ממיתה אותו, גורמת לו שלא להיות קיים. מין מת מהלך שאין לו משלו כלום. באר שללא מים שיזרמו אל תוכה תהיה ריקה וחרבה. אולי זה נוח אבל זה וודאי לא טוב.
אבל האדם הנותן הוא חי ומחייה, יש בו מעיין נובע משלו, והכוח הזה בא לידי השלמה בעיקר בנישואין, שם נותן האדם לביתו, לאשתו ולילדיו, וממילא מתוקנת נשמתו.
וכך כותב הרב דסלר זצ"ל: "אין אדם בעולם שאין בו ניצוץ כוח נתינה, זה יֵירָאֶה בשמחה שאיננה שלימה בהיותו יחידי. וזה לך האות כי הנה עונש בית האסורים – ההפרדה מהחברה – לעונש חמור ייחשב, ומה המה הגעגועין הללו? - ניצוץ כוח הנתינה".
ושונא מתנות יחיה (משלי טו, כז), מי שחי על מתנות אינו חי, הוא מת מוות קליני, לבו אינו דופק וריאותיו אינן נופחות ורק מכשירי הנשמה מלאכותיים מפעילים את איבריו ומעניקים לו דימוי של חיים.
בעומקה של נשמת האדם רוחש הגעגוע לתת, וכשאנו פועלים לפי רצון הנשמה ותכונותיה, מתמלא האדם חיים.
כן, חיים. כפשוטו.
כך שהפרשה נותנת "טיפ" קצר גם לנשואים שבינינו.
על משקל הפתגם המפורסם נוכל לומר: "אל תשאל מה האחר יכול לעשות בשבילך, תשאל מה אתה יכול לעשות בשבילו".
כשהוא יעשה בשבילך, הוא יחיה, לא אתה. כשאתה תיתן אתה תחיה.
אל תשאל מה אשתך יכולה לעשות בשבילך, תשאל מה אתה יכול לעשות למענה.
אל תשאלי מה בעלי יכול לעשות בשבילי, תשאלי מה אני יכולה לעשות למענו.
סיפור מדהים מהגרנ"צ פינקל זצוק"ל
הווארד שולץ הוא מנהל האסטרטגיה של חברת "סטארבקס", באחת מהרצאותיו לפני אחד מבתי הספר לעסקים שבארה"ב הוא סיפר את הסיפור הבא על ראש ישיבת מיר זצוק"ל, (הסיפור התפרסם במספר מקומות עם פטירתו של ראש הישיבה, ובמקורה היא הופיעה במגזין "פארברענגען" ), וכך הוא מספר:
באחד מביקוריי בישראל הלכתי לשכונת מאה שערים, האזור החרדי ביותר בירושלים. לי ולקבוצת אנשי עסקים שהייתי בחברתם ניתנה ההזדמנות לפגוש ראש ישיבה שהתגורר שם, הרב פינקל שמו. מעולם לא שמעתי עליו קודם לכן ולא ידעתי עליו דבר. נכנסנו לחדר עבודתו והמתַּנּו לו כ-15–10 דקות. לבסוף נפתחו הדלתות.
עד אותו רגע לא ידענו שהרב פינקל סובל ממחלת הפרקינסון. הוא ישב בראש השולחן, ומִטּבע הדברים נטינו להסיט ממנו את מבטינו. לא רצינו להביך אותו.
מבטי כולנו היו מופנים לכיוון אחר כשלפתע שמענו חבטה רמה על השולחן: "רבותיי, הביטו בי, הביטו בי עכשיו, מייד!" ההפרעה בדיבורו הייתה גרועה אף יותר מרעידות גופו. היה קשה מאוד להקשיב לו ולהביט בו. הוא אמר: "יש לי רק כמה דקות בשבילכם, כי אני יודע שכולכם אנשי עסקים אמריקנים עסוקים". אתם מבינים – זו הייתה עקיצה קטנה.
ואז הוא שאל: "מי יכול לומר לי מהו הלקח של השואה?" הוא פנה לבחור אחד, שלא ידע מה לעשות – שכן הרגיש כאילו הוא תלמיד בכיתה ה שהמורה שואל אותו שאלה בפומבי והוא אינו יודע את התשובה. הבחור אמר משהו פושר כמו: "שלעולם, לעולם לא נשכח...", והרב ביטל את דבריו במחווה של זלזול גמור. מתוך הזדהותי עם הבחור גם אני הרגשתי נורא, וכשהבחנתי שהרב עמד לפנות למישהו אחר הייתי ממש שטוף זיעה. הוא פנה לבחור אחר, שהייתה לו תשובה כה נהדרת: "שלעולם, לעולם לא נשוב להיות קרבן, וגם לא נעמוד מן הצד באפס מעשה".
הרב אמר: "אתם פשוט לא תופסים את העניין. בסדר, רבותיי, תנו לי לספר לכם מהי מהות רוח האדם.
כידוע לכם, בזמן השואה הועברו האנשים בקרונות רכבת בתנאים הגרועים והבלתי-אנושיים ביותר שניתן להעלות על הדעת. הם חשבו שהם הולכים למחנה עבודה. כולנו יודעים שהם הלכו למחנה השמדה.
אחרי שעות רבות מאוד שהם נסעו במכלאה הבלתי-אנושית הזאת, בלי אור, בלי שירותים, בקור, הם הגיעו למחנות. הדלתות נפתחו לרווחה והאור סנוור אותם. גברים הופרדו מנשותיהם, אמהות – מבנותיהם, אבות – מבניהם. הם הלכו לישון בקסרקטינים.
כשנכנסו לאזור השינה קיבל רק אחד מכל שישה שמיכה. וכשהגיע זמן השינה היה על האדם שקיבל את השמיכה להחליט אם להעביר את השמיכה גם לחמשת האחרים – שלא קיבלו שמיכות – או להתכסות בה רק בעצמו כדי להתחמם".
אז המשיך הרב פינקל ואמר: "זה היה הרגע המכריע שבו למדנו את עוצמתה של רוח האדם, כי אנו העברנו את השמיכה לחמשת האחרים".
ובאמרו זאת הוא קם על רגליו ואמר: "קחו את השמיכה שלכם. קחו אותה בחזרה לאמריקה והעבירו אותה לחמישה בני אדם אחרים".
ללמדך כוחה של נתינה והתחשבות אמיתית בזולת.
תיתן – תחיה!
שבת שלום!