הפסוקים האחרונים בפרשת וזאת הברכה, ובתורה כולה, מתמקדים במשה רבנו. בהשראתם, אולי כדאי לחשוב לרגע על משמעותה של מנהיגות בהקשר של אתגר הקיימות.
אחת הסיבות שאתגר הקיימות הוא קשה כל כך היא שעל פי רוב אין זה טבענו, בני האדם, להתחשב בהשלכות ארוכות טווח של הבחירות שאנחנו עושים היום. החשיבה שלנו משובשת בקלות על ידי פיתויים, הסחות דעת ולחצים של כאן ועכשיו. זה המצב אפילו כשמדובר בטווח זמן של שנים ספורות, ולבטח ולבטח כשמדובר בעשורים ובדורות אחרים. המצב עוד יותר גרוע כשיש גם אי ודאות גדולה לגבי ההשלכות בעתיד, וקשה אף יותר כשההשלכות של פעולותינו תהינה לא רק על עצמנו, אלא על האנושות כולה. בקיצור, ההחלטות והשינויים שמשבר הקיימות דורש מאיתנו לעשות מנוגדים מאוד לטבע האדם. ולכן, יש ספק רב מאוד אם יש טעם לקוות שהמשבר הזה ייפתר כתוצאה מהתפתחות אישית ושינוי סגנון החיים של מספיק בני אדם ברחבי העולם. זה נראה לא מעשי, ובטח שלא יקרה במהירות הדרושה כדי שזה יוכל להציל את המצב.
אם אי אפשר לסמוך עלינו, כפרטים, לעשות את השינוי האישי, נדמה שהתקווה היחידה נעוצה במנהיגות שתנקוט במדיניות הדרושה. אבל האם המערכת הפוליטית שלנו בנויה להצמיח ולהכתיר מנהיגים בעלי החזון והאופק הדרוש? הרי במערכת הדמוקרטית, מי שנבחר להנהיג הוא מי שמצליח לשקף את העדפות הבוחרים בצורה האפקטיבית ביותר. ואם הבוחרים לא מתעדפים מדיניות סביבתית במידה הדרושה, על מחיריה, הדבר לא יקרה. מעבר לזה, בגלל אורך הקדנציות של נבחרי הציבור, אין לפוליטיקאי אינטרס של ממש לבצע השקעות ציבוריות שהמחיר שלהן יגבה היום, אבל שיישאו את פירותיהם הרבה מעבר לתום הקדנציה שלו. הציבור פשוט לא יתגמל השקעות כאלה בתמיכה חוזרת.
מה שמשבר הקיימות דורש, אם כך, הוא מנהיגות שלא משקפת את רצון הציבור, אלא מעצבת אותו. מנהיגות בעלת אופק ארוך טווח שמוכנה להוביל החלטות שתישאנה את פירותיהן הרבה אחרי שהיא תרד מכסאה, ואולי אף תהיה בחיים.
משה רבנו הוא הרבה מעבר למנהיג פוליטי, נביא שקיבל את סמכותו משמיים. אולם, אפילו אם נתייחס לרגע אך ורק לתכונותיו כמנהיג פוליטי, נוכל לשאוב מהן השראה לדמותה של מנהיגות מהסוג הדרוש לנו. הרי כל מסע בני ישראל ממצרים לארץ ישראל מלא הוא סיפור המאמצים והיכולת של משה רבינו לתמרן בין הדרישות, החששות והתואנות קצרות הטווח של העם לבין היעד הסופי וארוך הטווח של המסע הזה כפי שרק משה הבין אותו. וכמובן, עצם זה שמשה בעצמו לא זכה להיכנס לארץ, אלא רק לראות אותה מרחוק, היא ההמחשה החזקה ביותר להקדשה של חיים שלמים למאמץ שהמנהיג בעצמו לא יזכה לראות את פירותיו, אלא יעניק לדורות הבאים בלבד.
כמובן, ״וְלֹא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמשֶׁ֑ה״. אבל אולי אפילו ולו קמצוץ זעיר מאופיו של משה כמנהיג, לו ישרה על מנהיגי העולם בזמנינו, יוכל לעזור לאנושות לצלוח את משבר הקיימות. מבלי זאת, נזדקק לנס.