כשמביטים אל כמות הנוער הנושר זה לא דבר שניתן להישאר אדיש אל מול המצב, מדובר באלפים כל שנה!! נערים שישבו בטובי הישיבות (ושלא יספרו לכם סיפורים שזה שבאבניקים ושאר מילים שכאלו) , מדובר בנוער שלכאורה הכל היה נראה כטוב ומבטיח, אבל גל קורונה או משבר כזה או אחר השליך אותם לעבר יעד שונה מהתוכנית הראשונית (של מי?...), השאלה שצריכה להדאיג כל יהודי זה לא רק מדוע נושרים מהישיבות כי לזה יש תשובות מגוונות, אבל השאלה שכן צריכה להישאל ולהדאיג היא מה לעשות עם אותם נערים כדי שיתחברו למקום שהוא טוב עבורם גם אחרי שעזבו, ולא חלילה יגיעו למצב שמעיד על מגמת ירידה רוחנית חינוכית.
דיו רב נשפך בדיונים בסיבת עזיבתם את היכלי הישיבות כולל בבמה זו, אבל הדיון הנכון ביותר הוא דיון שונה, ולשם כך נפתח במשל שחביב עלי במשל שכל בני הנוער ודאי יבינו אותו- "משחק כדורגל" ישנה תרבות ספורט, עולם שלם שמקיף תוכן של ליגות והתמודדויות של קבוצות בינלאומיות, עד הזכיה הגדולה, התהליך הוא ארוך וקשה, ישנם פרשנים, עיתונים, תחזיות מה עומד לקרוא ורגעים שמי שחי סביב זה חי ממש בחרדה, אבל הסיפור העיקרי הוא דווקא המגרש, במגרש יש ארבעה גורמים דומיננטים: כדור, שחקן, שופט, קהל! לכאורה נשמע אידיאלי, אבל יודעי דבר יודעים להסביר על משהו חשוב עוד יותר- האווירה! זה גורם חשוב מאוד, באיזה מגרש הקבוצה משחקת, כמה אוהדים יש, וכו'
בתוך כל התרבות הזו יש את שפת המגרש, ואם נרצה להסביר במה מדובר נצטרך רק לומר שמי ששומר על קדושת הנשמה, לא יוכל לעשות זאת שם, שם יש שפה של קללות נמרצות, של שפה שמלווה את כל התהליך של המשחק שכל כולה רמה של בהמות עם פה!
אני אוהב לשאול בני נוער את השאלה הבאה האם מחויב המציאות שכל משחק כדורגל אמור להתלוות בשפה הבהמית הזו? למה לא ניתן לקיים משחק שמלווה בשתיקה אם לא בברכות, והתשובה היא שהכדורגל והקללות הפכו למקשה אחת ולא רק במגרשים הגדולים, גם קבוצות קטנות שמשחקות מייצרות תרבות שכזו, והשאלה היא מדוע זה כך? והתשובה היא כי איי פעם התקיים משחק שכאשר השחקן פספס את הגול בשער, חבר שלו במקום לעודד אותו על המשבר, מצא לנכון לקלל אותו כהנה וכהנה, וכך זה הפך לתרבות מחייבת מציאות ובכל פספוס גול יש מלל קבוע בחוק מה ואיך נאמר ויש שהלחינו על זה ניגונים משונים, אמרת כדורגל אמרת קללות!
ופה (בנמשל) הבן שואל, האם כל מי שלא יכול ללמוד בישיבה מכל סיבה שהיא מחויב המציאות שהוא לא יהיה בן תורה במהותו ? שהוא לא יהיה כפוף לשולחן ערוך בהליכותיו? שהוא לא יהיה אדם מכובד? או שאין קשר?! התשובה היא: אנחנו אלו שנקבע את המציאות הזו, כי השנים הללו שאנו עומדים בהם הם הקריטיות לנושא זה, כמו אותו משחק ראשון שבו אחד קילל את חברו במקום לעודדו וזה יצר תרבות חטאים, אנחנו בדיוק באותו מומנט ואין הדבר תלוי אלא בנו איזה עולם נבנה לאלו שאינם עמלי הישיבות, האם נייצר להם עולם של תורה, של חיבור למצוות, של אהבת ה', של תחושה פנימית של חיבור לאמיתות התורה ונותנה, או שמחויב המציאות שמי שעוזב את הישיבה הוא כבר לא שייך לזה, אין הדבר תלוי אלא בנו! השאלה והתשובה אצלינו בכיס.
איך מייצרים כזה עולם, נער למד בישיבה 14 שעות ביום- בבא בתרא, בבא קמא, יבמות, כתובות, מכות, ועוד, הרגע הזה של היציאה מהישיבה מעביר אותו ברגע אחד לנתק מוחלט מעולם התורה שהוא מכיר ויודע, שם מסתיים ומתחיל לימוד התורה מבחינתו- אסביר במשל אמיתי, אני שואל בחורי ישיבות איזה פרשיות יש בתפילין שלנו, שאנחנו מניחים, או טעמי מצוות של דאורייתא ודרבנן של מצוות, רוב גדול מתבלבלים בהרבה דברים, טעמי המצוות, החיבור המשני של לימוד התורה חסר להם, ושלכך כשיש נתק הוא טוטאלי.
למה זה לא מתרחש בפועל? סיבה ראשונה כי איפשהו במסורת (כמו במשחק הראשון להבדיל) מישהו פספס את זה, סיבה שניה ואולי היא הראשונה כי ר"מ עיון שמכבד את עצמו ורוצה להעביר מערכות שיעורים בבבא קמא פחות מתחבר בללמד את טעמי המצוות והחיבור אליהם (מה שגדולי עולם כהחינוך ועוד כן ראו לנכון להשקיע חלק חשוב בחייהם) הוא מעדיף לסיים עוד מספר שערי יושר וקצות החושן מאשר עוד כמה הסברים למצוות התפילה (דאורייתא/דרבנן) או ביאורי תפילה (של המילים הנאמרות על ידינו שנים רבות) ועוד ועוד, פחות שיעור שבועי בעיון לא יזיק לאף אחד, עוד חיבור לעומק המצוות יעשה הרבה מאוד.
בעיה נוספת שקיימת פה, שמי שכן עושה את זה פעמים רבות הוא חורש בארץ לא זרועה וצריך לחדש ציר חדש של למידת טעמי המצוות, לתת בו טעם, וייתכן שהרבה מהקודמים שעשו את זה או עושים את זה במוסדות שונים, מנסים לכופף את התורה לרמה ולאג'נדה שלהם, ופחות להתעלות למרומי טעמם המתוק והערב של מצוות ה'.
זה מול זה יוצר מציאות עגומה, שמי שעוזב את ספסלי הישיבות פעמים רבות מנתק קשר עם האידיישקיט שלו ולב ליבו שלו עצמו כי הוא לא יודע שיש שם עוד עולם שלם קסום ומרתק, שיכול לתת לו סיפוק בפני עצמו.
בהיכנסנו אל חודש שיש בו מצוות רבות ומיוחדות, ישנה הזדמנות להחדיר ללבבות הצעירים את טעמי מתיקות המצווה, עוד דרך בעבודת ה', שלא יחשבו שכל מי שמגיע לכדורגל חייב לנבל את פיו... הבה נבנה עולם גדול ומיוחד קדוש ומרומם שקיום המצוות הם הבסיס ואחר כך לימוד התורה וכבר כתב היעב"ץ: "צריך ללמוד תחילה ידיעת קיום המצוות כראוי דזה כל פרי תלמוד תורה שידע האדם לשמור לעשות ולקיים" (סידור)
הדברים הללו כתובים בפרשתנו, מדובר בפרשה מרגשת מאוד משה רבינו ביומו האחרון בנאומו האחרון מקדיש פרק אל נושא השירה, מה טעמה של השירה מול השטייגאן?? מול הבית מדרש??? שירה זה בשבת (אולי) בבין הזמנים, אבל בתוך התורה שירה??? "מה עניין שמיטה להר סיני"???
וַיִּכְתֹּ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֖את בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיְלַמְּדָ֖הּ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: מסביר הרש"ר הירש דברים פרשת וילך פרק לא פסוק כב: "הוא הראה לו שלימוד התורה, טיפוח ידיעתה והבנתה בעם הוא האמצעי החשוב ביותר - ולאמיתו של דבר, האמצעי היחיד - לשמור על נאמנות ישראל לתורה ולהחזיר אותו מכל תעייה אל הנאמנות. ואין די בטיפוח ידיעת המצוות והבנתן אלא יש ללמד גם את ה"שירה", יש לטפח את רוח המצוות האלה, לטפח את התודעה החיה על מעמדו המיוחד של ישראל ועל שליחותו הנשגבה בקרב האנושות שתצא לפועל במצוות אלה. טיפוח האמצעי הרוחני הזה, רכישת לב כל שכבות העם וחינוכם לידיעת התורה וחכמתה, יהא בעיניו תפקידו הראשון שלא יסיח את דעתו ממנו.
אולם בראש ובראשונה הוא הראה לו את הדרישה המופנית אל כל מנהיג בישראל, שלא יירתע לעולם מרוח הזמן ולא ייכנע לשום תקופה של בגידה בה' ותעייה מדרכי תורתו. בהשקט ובבטחה, בהכרה ובכובד ראש ישא ברמה את דגל התורה שה' הפקיד בידיו; יֵדע שלעולם לא יהיה זה תפקידו להוריד את הרמה של תורת ה' ולהתאים אותה לחולשת הדעת של נבוכי כל תקופה, כי התורה היא למעלה מכל תקופה של מבוכה והיא מצפה תמיד לדור הבא שישוב בנאמנות לה' ולתורתו. חובה על מנהיגי כל הדורות לשמור על שלמות התורה כדי להעביר את אמיתה לדור הבא; עליהם לנטוע אותה בלבבות הפתוחים לכך - יהיו רבים או מעטים - ולקיים אותה בהכרה נאמנה למען דורות העתיד: "כי לא תשכח מפי זרעו":עכ"ל.
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין
הצגת כל התגובות