לפני תקופה פנה אלי מאן דהו בפלטפורמה כלשהי בשאלה: הוא עוסק למלאכתו כמלמד בתלמוד תורה (חיידר) והוא מרגיש חוסר חשק וסיפוק בעבודה, אבל מאידך טוב לו בעבודה יש לו תנאים טובים, חברים לעבודה נפלאים ממש, העבודה קרובה לו לבית, אבל אין לו חשק לקום לעבודה.
שאלתי אותו האם הוא היה רוצה שהבן שלו יתחנך אצל מחנך שמגיע ללמד רק כי יש לו תנאים טובים וחברים טובים ופחות כאדם שמתחבר למלאכת החינוך, תשובתו הייתה חד וברור שלא!
חלקנו הגדול גדלנו לפחות בחלק מהשנים אצל מחנכים מהסוג הזה, כאלו שהגיעו להשלמת הכנסה או פורקן ללחצי שלום בית, התחמקות מהבנקאי, והשתדלות לפרנסה... לא רבים היו המחנכים שהגיעו בשליחות לחינוך ובשמחה של מצווה לחנך את ילדי ישראל.
והתוצאה הייתה בהתאם, אדם שמחפש שקט ורוגע ופחות חושב על ההשלכות במעשים שלו, כך זכרוני מלמד אחד שמשך את אוזנו (אולי קיבל השראה מפרשת עבד עברי) של בן כיתתי עד שקרע לו את עור התוף, או סאדיסט אחד שהכה בנו באכזריות עם מקלות תוך כדי שלוגם קפה מרק עוף להנאתו, ויש לי עוד סיפורים רבים מאוד הצרובים במוחש בזיכרוני.
אך על כל אלו עלו סיפור ששמעתי השבוע מתלמיד יקר שלי, "בכתה א' היה לי קושי בכתיבה, יום אחד המחנך לקח את המחברת שלי ועשה ממני קרקס ברבים, הראה אותה לכולם ואמר תראו איך לא להיות, תראו איך נראה ילד שלא ייצא ממנו כלום" מספר לי התלמיד שמאותו רגע עד היום הזה הוא מגמגם, איבד את הבטחון העצמי שלו, וגם קצת את החשק לחיים....
ואין ברצוני להיכנס בשורות אלו לאותם עבריינים שניצלו ילדים לסיפוקם התאוותני והגס, אלא על דברים שלכאורה הרבה יותר פשוטים, על חוסר יחס, על זלזול על פגיעה, על הגעה למלאכה זו בחוסר חשק, ורק כי כיף לי עם החברים ויש לי משכורת... פחות בגלל הנשמות שממתינות לי.
לפני תקופה פגשתי ראש כולל חשוב שסיפר לי שלפני 50 שנה! בכתת מכינה לכיתה א' המלמד פגע בו ברבים באופן לא אנושי, ומאז ועד היום הוא מגמגם, מה שגרם לכך שהוא לא יכל לקבל שום מישרה של מגיד שיעור (על אף היותו אישיות מרוממת ומיוחדת) ועד היום אותה השפלה ברבים מלווה אותו.
היום כ"ו בשבט הוא יום היוארצייט לזקני הגאון רבי אפרים נחום בורודיאנסקי זצ"ל מגדולי התלמיד חכמים בדור הקודם, בהיותו ילד בן 9 ברוסיה של אז, הוא למד בכוחות עצמו גמרא והגיע לקושיה בהבנת התוספות, כאשר הגיע רב עיר חשובה באותה תקופה לעירו הילד אפרים ניגש להרב ושאל את שאלתו על התוס', הרב ענה לו שלא שואלים כאלו שאלות.... החליט הילד אם לא שואלים אז אני לא לומד...
חלפה תקופה והגיע רב אחר, החליט הילד לתת צ'אנס אחרון וניגש לשאול שוב את אותה שאלה, הרב כל כך התרגש מהשאלה הוא חיבק אותו ואמר לו שזו שאלתו של רבי חיים סולביצי'ק מבריסק, וזו שאלה מיוחדת ועצומה, הילד הרגיש מחדש את החיבור וצמח לגאון בישראל עד שהפך לסמל במזרל גדולי התורה ולהיות מרבותם של כמה מגדולי דורינו כמרן הגרח"ק קניבסקי שליט"א (כך אמר לי בעצמו מרן הגרח"ק שליט"א)
ההשלכה של מילה טובה יכולה לבנות עולמות, ולהיפך זה ממש בגדר בור המתגלגל, נזק לדורי דורות וכדברי רש"ר הירש בפרשתנו כשהוא פותח את ביאור פרשת בור המזיק, חשוב לרש"ר הירש לתת קומנטציה חינוכית בהסוואה ישר בתחילת דבריו בהשוואה לפסוק בספר משלי בשמות (פרשת משפטים) פרק כא פסוק לד "בעל הבור - או בעל התקלה שידיו עשו את הדבר שיש בו סכנה. וכעין זה במשלי יח, ט: "גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית":
מי שחושב שאמירה שלו נעצרת ברגע שהיא נאמרה לא הבין את תורת החינוך, אפשר גם לטעות ללא ספק, אבל אפשר לתקן באותה מידה, וכשנותנים לזה להתגלגל זה בור המגלגל שהינו אחד מאבות המזיקים.
ולא ניתן להזכיר נושא זה מבלי להתייחס לפגיעות הקשות שחוו ילדים רבים על ידי דמוית הסמכות שלהם בקטנותם, ההורים שלחו את הילד בשמחה לחיקו של השטן שקיבל את הילד והשתמש בו כחפץ שלו, להנאתו, לסיפוקו, כמה קורבנות שכאלו מסתובבים בתוכנו כאשר צלקתם הפנימית מדממת פוגעת ומעכירה, לא רק שהילדים הללו לא התחנכו באותם שנים, אלא הם נפגעו ונגזלו מעצמם ומהוריהם, פשע שכזה עונשו מיתה! וגם לזה מתייחס הרש"ר הירש שמות (פרשת משפטים) פרק כא פסוק טז
טז) לגבי אישיותם של האב והאם השווה הפסוק הקודם את ההריגה החלקית, דהיינו את הפציעה, להריגה ממש ועשאה פשע שעונשו מיתה. בדומה לכך מלמדת התורה בפסוק שלנו, כי חירותו של כל אדם היא נכס שגזילתו היא רצח חברתי, וגם עונשו - מיתה. אולם גונב נפש לא יומת אלא אם כן גנב איש ונמצא בידו, והכתוב בדברים כד, ז מוסיף: והתעמר - בו ואחר - כך - ומכרו; הווה אומר: הוא נהג בו כאילו אינו אלא חפץ, ככל שאדם נוהג בחפציו (עי' פי' דברים כא, יד).
ברוך ה' עם התקדמות השנים משתנים דברים בקצב טוב אבל עדיין לא יעיל, עדיין יש צורך להיות פקוחי עיניים, ורגישים, ולא לאפשר למי שלא מגיע למלאכת החינוך כשליחות, להיכנס לכיתה ללמד, וגם אחרי שהוא מלמד להיות רגישים להתרחשות שבינו לבין התלמידים.
טור זה מוקדש באהבה רבה לכל המחנכים הנפלאים שמשקיעים את כל כוחם באהבה רבה למען דור העתיד.
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין