התנהגות בני ישראל בפרשת בשלח נוגעת בכמה מהשאלות הגדולות והעמוקות על החברה והכלכלה המודרניות.
התנאים במדבר מביאים את בני ישראל להתגעגע אל חייהם במצרים ״בְּשִׁבְתֵּ֨נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאָכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם לָשׂ֑בַע״. השפע החומרי במצריים זוכה לאידיאליזציה, ולמרות שהיה כרוך בעבדות קשה, נדמה פתאום עדיף על החירות לה זכו בני ישראל במדבר.
מוטיב זה חוזר גם עם הופעת המן, הממלא את כל צרכיהם התזונתיים של בני ישראל. למרות ההוראה להימנע מליקוט המן בשבת, יום מנוחה, יש מבני ישראל המעדיפים לוותר על חופש זה ולצאת ל״עבודה״, כלומר ללקט עוד מן - ״וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָֽצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽא״ - למרות שיש להם כמות מספיקה מיום שישי.
במידה רבה, ההעדפה של שפע חומרי על פני חירות היא גם הבחירה של האנושות בימינו אנו.
במשך רב תולדות האנושות, בני האדם נאלצו לבלות את מרבית זמנם בעבודה קשה על מנת לספק את צרכיהם הבסיסיים, אך לקראת סוף המאה ה-19 היה נראה שהמהפכה התעשיתית עשויה לשנות זאת. ב-1928 כתב ג׳ון קיינס, מהכלכלנים החשובים בהיסטוריה, מאמר שנקרא ״האפשרויות הכלכליות של נכדינו״ֿ. המאמר ניבא שבמהלך מאה השנים הבאות, הפריון הכלכלי בעולם (התוצר פר שעת עבודה) ימשיך לצמוח במהירות בזכות התקדמות טכנולוגית בלתי פוסקת, עד שבתוך מאה שנה האדם כמעט לא יצטרך לעבוד כדי לספק את צרכיו החומריים (קיינס דיבר על שלוש שעות עבודה ביום). השפע הזה ישחרר את האדם מעבדות לחירות, ויאפשר לו ליהנות מפנאי רב שאותו ניתן יהיה להקדיש לחיים עשירים גם ברוח ולא רק בחומר.
בעוד שמונה שנים יתומו מאה השנים בהן דן המאמר של קיינס. כפי שהוא חזה, העולם התברך בצמיחה כלכלית מופלאה בתקופה זו. לנו, הנכדים שעליהם נכתב המאמר, אכן יש את כל האפשרויות הכלכליות שקיינס דמיין. אך בניגוד למה שחזה, ולמרות השפע שהתברכנו בו, רובינו, כפרטים וכחברה, עדיין בוחרים לעבוד שעות וימים ארוכים, כאילו היינו תלויים בעבודה הזו כדי להרויח פת לחם, במקום לחיות חיים מלאי חופש ופנאי, שבהם צרכינו הבסיסיים ממולאים לחלוטין.
כלכלנים וסוציולוגים רבים ניסו לספק הסבר להימנעות שלנו מהחופש שהשפע הכלכלי מציע לנו.
הסבר אחד גורס שהאדם, מטבעו, איננו יכול להתספק במילוי צרכיו הבסיסיים, אלא יש לו רצון בלתי נגמר לצרוך עוד ועוד, ללא גבול. הרצון הזה כל כך חזק שהוא מביא אותו להיות מוכן, כמו בני ישראל בפרשה, לוותר על חירותו ולהעדיף חיי עבדות של עבודה בלתי נפסקת המונעת על ידי מרדף אחרי ״סיר הבשר״ הדמיוני.
חלק גדול מהדחף הזה נובע מתחרותיות. האדם מודד את צרכיו לא במונחים אוביקטיביים, אלא במידה רבה ביחס לרמות הצריכה של אחרים בסביבתו. גם אדם אשר מרגיש מסופק ירגיש פתאום מחסור אם יחשף לרמות צריכה גבוהות יותר בקרב מכריו. ההבנה הזו היתה אחד מהמניעים לנסיונות לכפות רמות צריכה שוויוניות בחברה סוציאליסטית, דבר שהיה יכול לשחרר אותנו ממעגל הקסמים הזה, אך ההיסטוריה המודרנית מראה שאנחנו לא בשלים לסדר כלכלי שכזה. גם המן היה אמור להיות מלוקט במידה אחידה - ״אִ֖ישׁ לְפִ֣י אָכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת״ - אך יש אשר ניסו ללקט מעבר למידה זו - ״וַיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט״ - ואף לאגור את המיותר.
הסבר שני גורס שאנחנו בוחרים לעבוד מעבר לצרכינו כי לא רק שאיננו מעריכים מספיק את החירות ואת הפנאי, אלא אנחנו אפילו חוששים מהם. למעשה, אנחנו לא יודעים איך למלא זמן פנוי וחופשי בפעילות בעלת משמעות והגשמה. קיינס עצמו, שראה את אורחות חייהם הריקניים של עשירי התקופה, חזה כי זה יהיה אתגר קשה מאוד.
יהיה ההסבר אשר יהיה, מה שבטוח זה שהבחירה של האנושות בצרכנות על פני הצורך, בחומר על פני החירות, מעבר לכך שהיא מעידה על ריק רוחני, מתחזקת מערכת יצרנית אימתנית, שבחלקה הגדול מפיקה דברים בעלי ערך אמיתי מועט מאוד, ואשר מזהמת ובוזזת במהירות את מערכות הטבע העולמי כולו. זוהי לבטח לא בחירה ברת קיימא.