פרשתנו - פ' "כי תבוא" - מספרת לנו על "מצות ביכורים".
והנה תמצית מצות ביכורים:
"כי" כאשר "תבוא אל הארץ" ותחרוש ותזרע ותקצור… "וירשתה וישבת בה". "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך".. ושמת בטנא"… ותעלה לבית המקדש "והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך"… "ובאת אל הכהן… " "וענית ואמרת לפני ה' אלקיך"… וכאן מתחיל מביא הביכורים לגולל בקצרה את ההיסטוריה של עם ישראל החל מ"ארמי אובד אבי"… המשך בגלות מצרים "ורעו אותנו המצרים ויענונו… " ובהמשך "ונצעק אל ה'… ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה" ואז "ויביאנו ה' אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש, ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה… והשתחוית לפנן ה' אלקיך".
בהמשך אנו מגלים שהמצוה הזו מביאה עלינו "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו… " וחז"ל מציינים שהביטוי "השקיפה" בדרך כלל מופיע במקרא לרעה, אבל "מצות ביכורים" מהפכת אותו לטובה.
מה כ"כ מיוחד במצוה זו שמהפכת את סדר ההשתלשלות, ואת ה"השקפה", ואת הטבע הרע, לטובה?
מבאר הרבי מליובאוויטש:
יהודי קם בבוקר הוא אומר "מודה אני", היהודי מכיר תודה להקב"ה בדיבור על נשמתו שחזרה אליו. אדם שמכיר בכך שנשמתו וחייו הם מתנת א-ל, זה פועל עליו להיות יהודי טוב יותר, ולעשות רצון ה' במדה רבה יותר.
בהכרת הטוב והתודה יש שלבים ומדריגות. יש אדם המכיר תודה במחשבתו, ויש מי שלא מסתפק בכך ואומר תודה בפה.
"מצות ביכורים" היא אמירת תודה גם ובעיקר במעשה, והיא נמשכת במשך תקופה ארוכה של כמה חודשים במהלך השנה. החל מהרגע בו מבצבץ "ראשית פרי האדמה" אז האדם הולך וכורך עליו "גמי" (חוט אדום) ומייחד אותו ל"ביכורים" ובהמשך האדם לוקח את הפרי "בטנא", והוא עצמו (ביחד עם הפרי) עולה ומתעלה עד שמגיע לבית המקדש וניצב "לפני ה' אלקיך". הכרת תודה שכזו חודרת בכל ישותו של האדם וזה פועל עליו להגיע לדרגת ביטול מוחלטת לפני הקב"ה - "והשתחוית לפני ה' אלקיך".
בהמשך לזה מבאר הרבי:
"ביכורים" מלשון "בכור", הפרי הראשון "ראשית פרי האדמה" הוא ה"בכורים" של הפירות. הוא מקביל לאמירת "מודה אני" החל מפקיחת עיניו ברגע הראשון של היום. זה בא לבטא את עומק הכרתו הטובה של היהודי כלפי הבורא החל מהרגע הראשון.
דגש נוסף:
"בני בכורי ישראל" - הקב"ה מכנה את עם ישראל "בני בכורי". כל יהודי הוא בחינת ביכורים, אמת אמנם שכל הבריאה כולה היא יצירתו המופלאה של הבורא הגדול, אבל אנו "בני ישראל" הביכורים. אנחנו ה"ראשית כל פרי האדמה". כפי שחז"ל מציינים על הפסוק "בראשית ברא אלקים… " ב' ראשית, התורה נקראת ראשית וישראל נקראו ראשית ועבורם נברא כל העולם.
ובזה גופא שני דרגות: א. היהודי ה"ראשית" מחובר להקב"ה בגלוי ע"י התורה. ב. יהודי שמפני סיבות שונות ומשונות (מפני הגלות הארוכה, ומסיבות שאינן באשמתו) עדיין לא שומר תורה ומצוות, הרי הוא קשור להקב"ה מצד עצם נשמתו, ובכך מתבטא עומק הענין של "ראשית" כמאמר חז"ל "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" (אפילו לתורה).
וממילא, כשם שאת פירות הביכורים צריך להעלות ולהניח לפני ה', כך צריך ולהעלות את היהודי לפני ה'.
יהודי שחדור בתחושה זו שהוא נמצא לפני ה', כל דקה שלו תהיה מחושבת ומנוצלת. כמו אדם הנמצא לפני מלך הרי הוא שוקל כל הגה היוצא מפיו וכל תנועה וכו'…
ובעיקר בעיקר:
יהודי צריך לדרוש ולתבוע, כיון שאני "יהודי" "ביכורים", ועלי לעלות לירושלים ולהיות מונח בהר הבית ובבית המקדש "לפני הוי' אלקיך" כפשוטו.
לכן, רבונו של עולם, שלח לנו משיח צדקנו נַאוּ (עכשיו) ממש!
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, הריני כפרת משכבו.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com