אחת מהשאלות שנשאלות בתקופה האחרונה היא מה הקב"ה רוצה מאתנו? עם ישראל חווה (בהווה) רצף של אירועים החל מהקורונה העולמית ולאחר הפוגה קלה, אסון מירון הנורא, ולאחר מכן המלחמה הנוכחית, והאסון הנורא בשבועות בחסידות קרלין, שוחחתי השבוע עם אדם יקר שרצה להוציא שיר על הרוגי מירון והוא ביקש ממלחין כלשהו שיעבוד על יצירה מתאימה, וכשזו הייתה מוכנה הוא סירב לקחת אותה היות וכבר עם ישראל עבר כביכול לצרות אחרות כבר... כמובן שאסון מירון לא נשכח ולא הוקל לנו, אבל זו הייתה תשובתו שקצת שקפה את מצב הרוח.
לפני שנדון בשאלה של מה הקב"ה רוצה מאתנו? אולי ראוי להקדים דיון אחר בכלל, במיוחד לאור אירועים האחרונים המאופינים בקשר לציבור החרדי, מי אמר שהקב"ה באמת רצה את האירועים האלו? אולי זו הייתה בחירה של בשר ודם? ברור שבשורה האחרונה קרה פה אסון שכל חי צריך לתת אל ליבו, אבל חייבים להתבונן על סוגי האירועים ולהבין שיש פה גם יד אדם שבחרה בדרך מסוימת, האדם הוא יצור חופשי בהחלטותיו, ואינני מתכוון שזו הייתה יד לאומנית, אלא דווקא יד חברתית....
לאורך ההיסטוריה היהודית פגשנו לא פעם באירועים שנוצר מצב של דחיפות לצורך קיום מצוות, ובעקבות כך חז"ל תקנו תקנות למנוע אסונות היות ונשברו אברים ונמעכו פרצופים, -המשנה מסכת יומא פרק ב משנה ב אומרת "מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס ארבע פייסות היו שם וזה הפייס הראשון:"
חז"ל ראו שמתרחש אסון נורא- "נשברה רגל אחת" של הכהן ומיד הם מתקנים תקנה משמעותית, חז"ל לא מצליחים ללכת לישון אחרי שרגל אחת בלבד של כהן נשברת הם מבינים שזו לא הדרך של עבודת ה' הראויה, ומיד מתקנים תקנה משמעותית עם נגזרת הלכתית. (והיו לאורך ההיסטוריה עוד סיפורים דומים שבכל פעם היה את התקנה המידית ליד המעשה)
חלפו אלפי שנים ובהלוויית פוסק הדור מרן הגר"ש וואזנר זצ"ל התרחש אירוע מחריד כשצעירים קיפחו את חייהם בהלווית רבם של ישראל.... חולפים עוד שנים ובמירון נהרגים מ"ה יהודים... חולפים עוד שבועות בודדים... ויהודים נהרגים בכניסת חג מתן תורה, נכון שאין לנו בי"ד לתקן תקנות כמו חז"ל אבל עצרת של חצי מיליון עם החלטות היה ראוי שתהיה, לצאת בקול קורא לא להידחף ולא להתקהל סביב רבנים ואדמורי"ם ולא להיות לא חיות וגם לא חיות הקודש, לפחות ז, למה זה לא קרה?
אולי אם אחרי הלווית מרן הגר"ש וואזנר זצ"ל היו מקבלים תקנות עולמיות בנוגע להתקהלויות רבתיות דומות בשמחות ובלוויות ובכל התקהלויות אולי היום לא הינו מחפשים תשובות מ"ז יהודים שנהרגו בחודש האחרון במקומות הומי אדם??
אלא מה, משפטים רבים שאנשים מנגנים לעצמם ומרגיעים את מצפונם בשם ההשקפה המדומה מרגיעה את מצפונם, ומאפשרת להם להבין משום מה שאדרבא להידחף ולהימחץ בכדי לראות את פני הרב או לרקוד מול להבות מעל גגו של רשב"י זה תשובת המשקל לעברות אחרות, ובתוך כל המחנק נדחפים בשמחה ובריקוד, ועד כמה שזה מדהים וסימלי שפעמיים בשנה דווקא באותה קהילה ניתן לכפר עוונות, פעם אחת בהדלקה במירון (בצאת ל"ג בעומר) ופעם שניה בכל לילה של שמחת בית השואבה בירושלים, שגם שם יהודים זוכים להתערבל זה על גבי זה כבתוך מכונת כביסה דוהרת ללא מעצורים וללא חמצן.
בישוב בו אני מתגורר נהרגו שני נערים צדיקים באסון מירון, באחד הימים ביושבי בקופ"ח חילקו שם ש"ס משניות לע"נ ההרוגים, ובחרתי מסכת אבות, השבוע באמצע לומדי נתקלתי במשנה ובפירוש הרע"ב שגרמו לי לרטט: משנה מסכת אבות פרק ה משנה ה : עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש ..... עומדים צפופים ומשתחוים רווחים וביאר ר' עובדיה מברטנורא: צפופים - לשון צף על פני המים. מרוב הקהל היו נדחקים איש באחיו עד שהיו רגליהם נטולות מן הארץ ועומדים באויר: ומשתחוים רוחים - בשעת השתחויה נעשה להם נס ומשתחוים בריוח כל אחד רחוק מחברו ארבע אמות, כדי שלא ישמע את חברו כשהוא מתודה ומזכיר עונותיו:- צמרמורת.
נכון בהיסטוריה היה זמן כזה שהיה נס שהתערבבו איש באחיו או כמו שהרע"ב מצטט: "רוב הקהל היו נדחקים איש באחיו עד שהיו רגליהם נטולות מן הארץ ועומדים באויר" אבל יחד עם זה צריך לזכור שזה היה בתנאים מסוימים ובמטרה אלוקית מוגדרת: - "בשעת השתחויה נעשה להם נס ומשתחוים בריוח כל אחד רחוק מחברו ארבע אמות, כדי שלא ישמע את חברו כשהוא מתודה ומזכיר עונותיו"- זו בלבד יכולה להיות המטרה, ולא בשביל שום מנהג חשוב אחר.
בפרשת השבוע אנו פוגשים את הנזיר שמקבל על עצמו קבלות מיוחדות להתנזרות מחיי העולם, ובתוך כל הקדושה הנפלאה וההרמוניה האדירה של תחושת קדושה בלתי נתפסת של נזירות, מתרחש אסון במשפחתו של הנזיר, אסון כזה שהוא חריג ונוראי, שבגינו הוא נאלץ להפסיק את הנזירות: במדבר פרק ו פסוק ט וְכִֽי־יָמ֨וּת מֵ֤ת עָלָיו֙ בְּפֶ֣תַע פִּתְאֹ֔ם וְטִמֵּ֖א רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְגִלַּ֤ח רֹאשׁוֹ֙ בְּי֣וֹם טָהֳרָת֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יְגַלְּחֶֽנּוּ:רש"י (ט) בפתע - זה אונס:פתאם - זה שוגג. ויש אומרים פתע פתאום דבר אחד הוא, מקרה של פתאום
מסביר לנו רש"י שקרה פה מקרה של פתאום, מקרה לא צפוי, משהו ששונה מגדר שוגג ואונס, קרה פה אירוע בלתי צפוי שבגינו הנזירות נעצרת, הקדושה חודלת, והנזיר צריך לגלח את שערותיו וכו' מפסיק האיורע הענק של הקדושה המתפרצת, והנזיר חוזר לחיי השגרה להתמודד עם האבל, כי קרה מקרה חריג.
הרש"ר הירש מרחיב להסביר על מהות המקרה של פתע ו/או פתאום, פתי מאמין לכל דבר זה לא שיר ילדים זה אמרתו של החכם מכל אדם, ישנם אירועים בחיים שאולי מקבלים הקלה הלכתית אבל גם תעודה הלכתית עם אמירה כואבת, זה לא משהו אלוקי כגזירת שמים, זה בהחלט משהו שהיה יכול בחשיבה של שרשרת הוראות וכללים להימנע:
"נראה מהלכה זו שהוראת היסוד של "פתע" ושל "פתאם" היא "פתה", השורש של "פתי". "פתה", קרוב ל"פתח", מציין את פתיחות הדעת, הנתונה בלא מגן להשפעות חיצוניות (השוה פי' בראשית ט, כז). הוא מציין אפוא גם את חוסר הניסיון ושיקול הדעת וגם את חוסר הזהירות בהתנהגות מעשית ומוסרית. "פתי יאמין לכל - דבר" (משלי יד, טו); ומאידך: "ופתיים עברו ונענשו"; הפתיים עוברים את החוק מדעת, משום שאין הם שמים לב לתוצאות. וכך יש לבאר את ההבדל שבין "פתע" לבין "פתאם": "פתע" הוא מצב של חוסר דאגה; האדם מופתע מן התוצאות ומן המאורעות, שיכול היה לחזות אותם מראש אילו רק חשב על מה שצפוי על פי חוקי הסבירות והאפשרות הוא מציין מאורע שנעשה באונס, שלא היה צפוי כלל, ואף זה שנפגע על ידו לא יכול היה לצפות לו; והוא מציין גם עבירה שנעשתה במזיד: מי שעבר את העבירה פעל אמנם בדעת שלמה, אך דוקא משום כך המעשה כשלעצמו הוא מחוץ לכל צפיה- נמצא, שהצירוף "בפתע פתאם" כולל, על פי ההלכה, את כל שלושת מצבי התודעה: אונס, שוגג ומזיד"
אינני בא בטענות חלילה כלפי הנפטרים זצ"ל וגם לא לכל מי שנוהר למקומות שכאלו, גדלנו בתוך תרבות שכזו שמחנכת אותנו לראות את גדולי ישראל, רבנים, ואדמורי"ם, גדלנו בתוך תרבות ששמחת בית השואבה שאתה לא נדחף בה לאו שמיה שמחה, כל אדמו"ר וראש ישיבה מתחיל זכאי למשבקי"ם וחסידים שמפלסים את דרכו על ובתוך האנשים, וכך באירועים רבים ואחרים, התרגלנו להידחף במירון, כל אירוע משמעותי אנו מגיעים דרוכים מראש לתרחישי דחיפות ורמיסות, לתוך זה גדלנו, והאבסורד הגדול שאותם דחיפות נעשים בדרך כלל סביב נקודת השיא של הקדושה (ציון, רב, אדמור, וכו') ולא זו לא דרך התורה, דרך התורה היא שאחרי שרגל אחת נשברת לתקן תקנה ולהפוך עולמות גם בתוככי בית המקדש, ק"ו אחרי הרוגים ועשרות הרוגים, מה עוד צריך לקרוא בכדי שמישהו יקום ויגיד עד כאן, הקרבנו מספיק קורבנות על מזבח הדחיפות!!
אני לא סומך על מח"ש שיחקרו, וגם לא חקירה ממלכתית, ואפילו לא על הפוליטיקאים שלנו, נושא שכזה לא יכול להישאר בידי פשוטי העם ואפילו לא בידי שלוחי העם, זה נושא של גדולי העם- "וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה התקינו...."
ולסיום- שמעתי סיפור לאחרונה על סבי מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל שבחתונה כלשהי אנשים נדחפו לראות אותו ולרקוד סביבו, אחד האנשים שדחפו בעיקר והגיעו עד סבא זצ"ל הושיטו יד וביקשו ברכה, והברכה שהוא קיבל תברך גם את כולנו: "שתזכה להיות בן אדם"
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין
הצגת כל התגובות