אחי ואחיותיי היקרים מהציבור הדתי-לאומי, מכתב כאוב בלב ערב יום הזיכרון
דווקא כעת, בלב התקופה הרגישה הזו, אינני יכול לשתוק ולהבליג עוד.
מתוך כאב עמוק אני כותב לכם – כאב שאין בו שמץ של התנשאות, רק צער ותסכול גדול:
דווקא חלקים בציבור הדתי-לאומי – הציבור שהאמנתי בו תמיד כגשר, כאח בוגר ואוהב – הפכו בשיח הציבורי למוקד ליבת השנאה כלפי הציבור החרדי, דווקא בנושא שבו היה ניתן להיות המגדלור של רגישות, של בניית גשרים.
הכאב שלכם מובן וצודק הזעקה שלכם אמיתית, אני מזדהה עם רובה ממש בלב שלם, הכאב הוא עצום ואין לאף אחד זכות לשפוט אותו ואתכם.
אך התוצאה של כל זה: "כוונתכם רצויה – ומעשיכם אינם רצויים."
במקום לקיים את אותה אג'נדה שדגלתם בה כל השנים – "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" – בחרתם לצאת בהכללות גסות: לערב קיצונים עם מתונים, עמלי תורה עם בטלנים, שוחרי שלום עם שוחרי פירוד.
אנחנו יודעים: הסיסמאות הקיצוניות של "נמות ולא נתגייס" מייצגות פלג שולי מאוד, לא את המיינסטרים החרדי.
אתם יודעים: גם שירים כמו "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים" נאמרים בהקשר מצומצם מאוד, ולא משקפים את הציבור החרדי השפוי והעובד.
ובכל זאת – בחרתם להלביש את הקצוות על הרוב.
אמש ראינו מחזות קשים:
חרדים שהתגייסו לצה"ל זכו למפגן בוז ממתי מעט קיצונים חרדים.
אך יותר מהמחזה הזה, ציערה אותי התגובה שהגיעה מיד מאתרי הדתיים-לאומיים:
כעס שוצף, הכפשות, הכללות, כמה שהציבור החרדי בוגד במדינה שלו, ושצריך להחרים אותו ולהבדל ממנו, בלי להבחין, בלי להרגיש.
רק לאחרונה הייתי במפגש מכובד עם טובי הציבור הדתי-לאומי.
בין השיחות שמעתי ביקורת נוקבת על בחור חרדי שנכח שם – מדוע אינו מתגייס?
רק מאוחר יותר התברר: הבחור הזה נפצע קשה מאוד בקרבות בסאג'עיה במהלך מלחמת חרבות ברזל – בעת שחבריו הטובים נפלו סביבו – והוא עצמו עדיין מצוי בתהליך שיקום ארוך ומייסר.
הכאב? אין לו עיניים. אין לו אוזניים.
ועל עוד בחור שהסתובב שם והעבירו ביקורת נודע שהוא משרת ביחידת עילית טכלנוגית, בוגר ישיבת דרך החיים גן יבנה.
גם אני, כששמעו שאני ראש ישיבת הסדר חרדית – לפתע נשתנו הפנים ונעשו לי כידידים.
אבל למה היה צורך בתואר כדי לזכות ביחס אחר?
ולא חסרות דוגמאות אחרות.
אני יודע: יש בציבורכם אנשים טובים, ויש עיתונאים הגונים.
אך הרוב הדומם – אינו דומם עוד. הוא משתלח, הוא מכליל, הוא מרחיק.
וזה אסון.
דווקא עכשיו, דווקא בערב יום הזיכרון – אני מתחנן:
התעוררו.
חזרו לאמת הפשוטה: דרכיה דרכי נועם.
עשו מקום לתהליכים.
הרי מכם למדנו את מושג ה"תהליכים" החינוכיים: כי כל שינוי עמוק נבנה בעמל, בסבלנות, בנטיעת זרעים – ולא בצעקות על עץ שזה עתה החל לנבוט.
77 שנים לא נעשתה בנייה מסודרת של מסגרת צבאית חרדית-אמיתית- כדברי האלוף דוד זיני (שהוא בהחלט עושה וראוי לשבח גדול)
כעת, כשזה מתחיל לקרות – אתם דורשים הכל, מייד, ובזעם?
היכן הסבלנות שאותה לימדתם ובה אתם דוגלים.
ובכן, ערב יום הזיכרון:
נדרש פה עוד- איפוק ורגישות.
זכרו: הנופלים והנרצחים מכל המגזרים ביקשו ונפלו בשביל שנחיה פה יחד, ולא נחרחר שנאה ומדון.
לזכרם, ובשמם, נעשה שלום בינינו.
ונאמר: שלום עלינו ועל כל ישראל.
מטרת מילים אלו היא לבטא כאב למען האחדות, מי שבוער בו להטיח מילים של מחלוקות בבקשה תעשו את זה בפוסט אחר!!!!
מלב כואב ומייחל לגאולת ציון וירושלים בקרוב.
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר החרדית "ברקאי"