על מה סמך הרמב''ם כשהלך לגור במצרים?

הרמב"ם (צילום: מתוך ויקיפדיה)

בפרשת השבוע מצווה התורה את המלך מספר איסורים, וביניהם האיסור לא להרבות לו סוסים (יותר מכדי מרכבתו או צרכיו המלחמתיים), איסור שבטעמו נחלקו הראשונים:

א. רש''י (יז, טו) פירש, שהטעם נובע מהמשך הפסוק - שמא ישיב את העם למצרים, מקום בו הסוסים הטובים מצויים, אך גם הדברים הרעים והמקלקלים. ב. הרמב''ן (שם) בעקבות הירושלמי בסנהדרין המתיר לרדת למצרים כדי לעשות סחורה, חלק וסבר שטעם האיסור הוא כדי למנוע מהמלך להתגאות ולזנוח את הבטחון בה', ולא בגלל חשש הירידה למצרים, בלשונו:

''הוקשה לי בזה, כי אמרו בירושלמי לישיבה אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ולכבוש הארץ, ואם ישלח המלך ויקנה משם הסוסים והרכב סחורה היא זו ומותר. ויתכן שדרך הכתוב, כי הזהיר לא ירבה לו סוסים אפילו מארצו ומארץ שנער או בדרך סחורה המותרת, שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאוד, אבל יהיה מבטחו בשם א-להיו.''

כפי שמציין הרמב''ן בדבריו, למעשה יוצא שהאיסור לא מתייחס רק לסוסי מצריים, שהרי גם כל שאר סוסי העולם יכולים לגרום לגאווה. כיצד אם כן יתמודד עם לשון הפסוק הכותב, שטעם האיסור הוא שמא יוריד את העם למצרים? לטענתו מדובר באיסור נוסף, יש איסור להשיב את העם למצרים, אבל אין לו קשר לאיסור להרבות סוסים שהוזכר לפני כן באותו הפסוק.

בכל אופן, בין לפי פירושו של רש''י ובין לפי פירוש הרמב''ן - יש איסור לגור בארץ מצרים, וכן פסק הרמב''ם בספר המצוות (לאו מו) ובמשנה תורה (מלכים ה, ז). בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה מתי בכל זאת מותר יהיה לרדת למצרים, וכיצד יישבו הראשונים והאחרונים את העובדה שרבים מעם ישראל בכל זאת שכנו במצרים, וביניהם רבי סעדיה גאון והרמב''ם.

אלכסנדריה שבמצרים

כפי שראינו יש איסור לגור במצרים, וכפי שהגמרא במסכת סוכה (נא ע''ב) כותבת, יש שאף נענשו על כך. הגמרא כותבת, שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, גלו רבים מעם ישראל והשתכנו באלכסנדריה שבמצרים, שם בנו בית כנסת מפואר. אף על פי שעבדו את ה' באותו המקום, בסופו של דבר בא טרכינוס החריבו והרגם, ולפי הגמרא זה היה כעונש על שעברו על האיסור לגור במצרים.

א. מדוע אם כן, ירד הרמב''ם למצרים וכן גרו שם קהילות רבות? רבינו בחיי (דברים יז, טז) כתב לתרץ, שמכיוון שטעם האיסור הוא שמא נלמד ממעשי המצרים, ואותם המצרים אינם קיימים היום - אין בעיה בזמן הזה לרדת למצרים. אמנם תירוץ זה קשה, כיוון שהסיפור על אלכסנדריה שחרבה התרחש לאחר זמן התורה, ואף על פי כן הגמרא כותבת שיש בכך איסור.

ב. אפשרות נוספת הביא הכפתור ופרח (פרק ה') שכתב ששמע מהרב שמואל מבני בניו של הרמב''ם, שאכן הרמב''ם באגרותיו היה מצטער על כך, והיה חותם בסוף מכתביו ואגרותיו שהוא מיצר על כך שעובר בשלושה לאוין כל יום כאשר נשאר לשהות במצרים (בה נשאר גם בגלל שהיה רופאו של המלך), כך שלפי שיטתו באמת אין פתרון לבעיה זו, ובלשונו:

''ושמעתי במצרים מפי הרב שמואל ז"ל אחד מבני בניו של הרמב"ם ז"ל, שכאשר הרמב''ם ז"ל היה חותם שמו באגרת שלוחה היה מסיים, הכותב העובר בכל יום שלשה לאוים פלוני. אמרתי לו דרך חצי נחמה, שמא הרב ז"ל היה מוכרח לעמוד שם שהרי היה רופא למלך מצרים.''

אמנם, כפי שהעירו האחרונים דבר זה לא הגיוני - לא הגיוני שהרמב''ם ילך למצרים ויישאר בה למרות האיסור שבכך. כמו כן כיום, בעקבות מציאת הגניזה הקהירית התגלו עוד אגרות רבות של הרמב''ם, והוא לא חתם באף אחד מהם 'העובר בכל יום על שלושה לאוין', כך שהשמועה שקיבל הכפתור ופרח מהרב שמואל ככל הנראה ייסודה בטעות.

יישוב הקושיה

כדי ליישב בכל זאת את הקושיה כיצד נהגו רבים ואף גדולים לשכון במצרים, העלו הראשונים והאחרונים מספר תירוצים נוספים:

א. רבי אליעזר ממיץ (יראים סי' שג) ובעקבותיו הסמ''ג (לא תעשה רכז) למדו מפסוקי התורה הכותבת 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה', שהאיסור לרדת ממצרים קיים רק כאשר יורדים אליה מארץ ישראל, המקום אליו עלו בני ישראל ביציאתם ממצרים, אבל אין איסור ללכת אליה משאר הארצות, וכן כתב ההגהות מיימוניות (מלכים ה, ז), ובלשונו של הסמ''ג:

''ציווה הקדוש ברוך הוא שלא ישובו ישראל למצרים ויש תימה על כמה קהילות השוכנים שם וגם רבינו משה בר' מיימון הלך לשם לגור, ואין לנו טעם להתיר אם לא נפרש כפירוש הרב רבי אליעזר ממיץ, לא תוסיפון וגומר, לא אסרה תורה אלא בדרך הזה, כלומר מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר.''

אמנם, כפי שהעיר הרדב''ז (מלכים שם) יש קושי בפירוש זה, מכיוון שעל אף שהפסוק בפרשתנו מציין שהאיסור לרדת קיים דווקא בדרך בה הלכו בני ישראל, הרי הפסוק בפרשת בשלח אינו מזכיר שהאיסור שייך דווקא לדרך בה יורדים, אלא לעצם הישיבה במצרים. כמו כן, הרמב''ם ירד למצרים מארץ ישראל, כך שבכל מקרה תירוץ זה לא מיישב את מעשיו (ועיין הערה[1]).

ב. אפשרות נוספת ליישב את הקושיה כתב הריטב''א (יומא לח ע''א ד''ה אלכסנדריא) שטען, שהאיסור קיים רק כאשר עם ישראל נמצא בארצו, שאז מצרים מקבלת מעמד מיוחד. לעומת זאת כאשר עם ישראל אינו נמצא בארצו - ארץ מצרים נחשבת ארץ ככל הארצות. בדרך זו אפשר להסביר גם את העובדה שהשולחן ערוך לא הביא הלכה זו, מכיוון שהיא לא נהגה בזמנו.

ג. כיוון שונה לתרץ את הקושיה כתב הרדב''ז (ד, עג), שכאשר התורה כותבת שאסור ללכת לארץ מצרים, היא מתכוונת רק לאדם שרצונו להשתקע שם. לעומת זאת, אדם שבא לגור באופן זמני - אין בישיבתו איסור ולכן כפי שראינו לעיל בדברי הרמב''ן בפתיחה הותר לצאת לסחורה, שהרי באופן זה אין כוונה להשתקע במקום.

עוד הוסיף וטען וכן כתבו בעקבותיו ערוך השולחן (העתיד מלכים עד, טו) והציץ אליעזר (יד, פז), שלמעשה גם כוונת הרמב''ם הייתה רק לגור באופן זמני במצרים אליה נגרר בעקבות מסעותיו ותלאותיו, ורק בגלל שמונה בעל כרחו לרופא המלך, ונאלץ להילחם בקראים שבאותו המקום שגררו רבים מעם ישראל, נאלץ להישאר - משום כך אין במעשיו איסור.

גם הרב עובדיה (יחוה דעת ג, פא) צידד בשיטה זו, ובעקבות כך וצירופים נוספים שראינו לעיל בדברי הפוסקים כתב, שאין איסור לעיתונאים לנסוע למצרים לסקר את ועידת השלום, מכיוון שכוונתם לחזור ארצה לאחר שייגמרו כל האירועים.

גבולות ארץ ישראל

אפשרות נוספת לתרץ את הקושיה מופיעה בדברי הרב חיים שטיינר ('טובה הארץ' עמ' 52), וכדי להבין את תירוצו יש לפתוח בהקדמה קצרה. כפי שעולה מפסוקי התורה ומחז''ל גבולות הארץ מתחלקים לשני שטחים שונים: השטח שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, והשטח אותו כבשו עם ישראל כאשר עלו ביחד עם עזרא לאחר חורבן בית ראשון - שטח קטן בהרבה.

משום כך לדוגמא, אילת שלא נכבשה על ידי עולי עזרא, הפירות שיגדלו שם בשנת השמיטה לא יהיו קדושים, קדושה שחלה רק במקומות אותם כבש עזרא. לעומת זאת שטחה של אילת כן הובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ולכן ההולך לטייל שם אינו נחשב כמי שיצא מהארץ, דבר שכפי שראינו בעבר (ויגש שנה א') אינו מותר לחלק מהפוסקים.

הגבול הדרום מערבי

בזמן התורה, מכיוון שלא היו קווי אורך ורוחב במפה, הגבולות נקבעו באמצעות עזרים טבעיים כמו ים או הר. כפי שכותבת התורה בפרשת לך לך (טו, יח), הגבול הדרום מערבי של הארץ שהובטחה לאברהם, מתוחם על ידי 'נהר מצרים'. בשאלה באיזה נהר מדובר נחלקו הפוסקים, מחלוקת שמשליכה על השאלה האם חלק מארץ מצרים נחשב למעשה בתוך גבולות ארץ ישראל:

א. דעת רבי סעדיה גאון (תרגום במדבר לד, ה) הרדב''ז (ב אלפים, רו) ועוד מספר אחרונים, שכוונת התורה ל'ואדי אל עריש', הנמצא כמה עשרות קילומטרים מתחת לרצועת עזה. הם טענו, שלא ייתכן לומר שכוונת התורה לנהר הנילוס (דעה אותה נראה בהמשך), מכיוון שהוא סמוך למקום בו חיו בני ישראל לפני צאתם ממצרים, ואם כן מדוע צוותה התורה שלא לחזור לשם?! ובלשונו:

''הרב המזרחי חשב כי נחל מצרים הוא הנילוס, ואין לתפוס עליו, לפי שהוא ז"ל צייר מה שלא ראה. ובלי ספק שהוא טעות מפורסם, שהרי נילוס סמוך למצרים שיצאו משם ישראל כאשר הוא מפורסם בכתובים, ואם הוא גבול ארץ ישראל איך אסור לשכון שם ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה?!''

ראייה נוספת לשיטתם, הביא האבן ספיר מתוואי השטח, וכפי שרואים משאר המקומות נראה שהתורה התחשבה בו כאשר קבעה את גבולות הארץ. כפי שרואים במפות, ממפרץ חיפה דרומה הים מתעקל, וכאשר מגיעים לאותו ואדי נפסקת ההתעקלות, ולכן הגיוני שהתורה קבעה את גבול הדרום המערבי שם, ולא בנילוס שנמצא הרבה יותר דרומה לאחר שהשטח הפסיק להתעקל.

לפי שיטתם יוצא, שהמקום בו ישב הרמב''ם (קהיר) וודאי נמצא מחוץ לגבולות ארץ ישראל, ולכן כדי ליישב את מנהגו יש להסתפק בתירוצים שראינו לעיל. מסקנה דומה עולה גם מדברי האבן עזרא (בראשית טו, יח), שעל אף שפירש שכוונת התורה לנהר הנילוס (ולא ואדי אל עריש וכפי שטען הרדב''ז), מכל מקום מפרש שהכוונה לחלק מסויים בו, שלמעשה משאיר את קהיר מחוץ לגבולות הארץ.

ב. אפשרות שונה לפרש את דברי התורה הכותבת "נהר מצרים", מופיעה בדברי המהריק''ש (ערך לחם אבה''ע קכח). הוא פירש, שכאשר הרמב''ם (מלכים ה, ז) כתב שגבול ארץ ישראל מגיע עד נהר מצרים, כוונתו לחלק העיקרי של נהר הנילוס (ולא לחלק המשני וכפי שכתבו הרבה מהראשונים) - חלק שבזמן הזה חוצה את העיר קהיר לשניים.

הסיבה המרכזית, שבעקבותיה ככל הנראה פירשו הרבה מהראשונים שהכוונה לנהר הנילוס היא, שהתורה כותבת נהר מצרים, ובפשטות נהר הנילוס שייך יותר למצרים מאשר ואדי אל עריש הנמצא יחסית רחוק ממנה. כמו כן, גם היום (וקל וחומר שפעם) נהר הנילוס מהווה מקור חיים מרכזי לתושבי מצרים, לכן מסתבר לקרוא דווקא לו נהר מצרים.

מכל מקום לפי פירוש זה ניתן להסביר, מדוע הרמב''ם למעשה כלל לא עבר על איסור התורה לשוב למצרים, ושלא כפי שטען הכפתור ופרח לעיל - הוא פשוט ישב בחלק המזרחי של נהר הנילוס, החלק שלפי פירושו (על פי המהריק''ש), כלול בתוך ארץ ישראל, וכך הציג את הדברים הרב יום טוב בן אליהו (ליקוטי תשובות סי' ט):

''ואחרי הודיע א-להים אותנו כל זאת, מי שם פה לאמר על הרמב"ם ז"ל שהיה כותב העובר בכל יום ג' לאוין, מאחר שהוא כתב שמצרים האסורה היא דווקא אותה שהיא מן הים הגדול ועד המערב, וחזי מאן גברא רבא מסהיד עליה (= וראו מי האדם הגדול שמעיד עליו), הרב מהריק"ש ז"ל, שהוכיח כן מלשון הרמב"ם, ודבריו בהירין כשמש בצהרים.''

יש להעיר, שבזמן הזה גם לדעת הרמב''ם על פי המהריק''ש יהיו חלקים בקהיר שיהיה איסור ללכת אליהם (אלא אם כן מסתמכים על הטעמים שראינו לעיל), מכיוון שהעיר גדלה והתרחבה, וחלקים ממנה נמצאים גם מערבית לנהר הנילוס, מקום שגם לשיטתו נמצא מחוץ לגבולות ארץ ישראל שהובטחה לאברהם אבינו.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...

[1] בניגוד ליראים והסמ''ג, בספר כפתור ופרח (פרק ה) כתב שהאיסור קיים דווקא כאשר הולכים באותה הדרך שהלכו בני ישראל בפועל, דהיינו דרך ים סוף (ויש שכתבו אף דרך ארבעים ושניים מסעות). אמנם מעבר לכך שראינו שיש פסוק האוסר כל ישיבה במצרים, מדברי הרמב''ם משמע שהאיסור כרוך בעצם הישיבה ולא בדרך בה הולכים אליה, כך שמכל מקום את מעשיו אין זה מיישב.

[2]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך או להעביר למשפחה? מוזמן: tora2338@gmail.com