אחד המשפטים הכי נפוצים אצל ילדים: "לחלק שווה בשווה". הכל צריך להיות שווה-בשווה. ואבוי למי שלא...
ומה קורה, כשמתרחשת מציאות של "שווה בין לא שווים"?
זה כבר הרבה יותר מורכב. הפעם לא מדובר בחלוקה של ממתקים/ משחקים/ תורנויות, אלא בחלוקה של תשומת לב ואהבה.
מהתורה הקדושה אנחנו מתוודעים לאחת הסוגיות החינוכיות המשמעותית לנו כהורים (וגם כבנים של הורים...): "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית, לז, ג-ד). יעקב אבינו מגלה אהבה מיוחדת לבנו יוסף, המוצאת לעצמה ביטוי בכתונת הפסים שמקבל מאביו.
תגובת האחים לאותה אהבה היא שנאה: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (שם). וכתוצאה מכך, "בשביל שני סלעים מילת (מחיר תוספת הבד של כתונת הפסים), שהוסיף יעקב ליוסף יותר משאר אחיו, נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת, י). ופוסק הרמב"ם: "ציוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו אפילו בדבר מועט, שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף" (הלכות נחלות, ו, יג).
כמובן, שאיננו מתחילים אפילו להתיימר להבין או, חלילה, להביע דעה על צדיקים וקדושי עליון כאבותינו, אלא רק מנסים לקחת מוסר וללמוד מהם.
הסוגיה הזאת של הפליה בין אחים פוגשת אותנו המון כהורים. פעמים רבות קורה, שהורים מגלים העדפה של ילד אחד על פני השאר. יתכן שהילד דומה למישהו אהוב או נקרא על שמו, יתכן שהוא מוכשר מאוד או דווקא חלש ומעורר חמלה, לעיתים הבן הבכור מקבל יחס מועדף ופעמים שזוהי דווקא בת הזקונים, או היחידה בין הבנים.
כך או כך, ילדים הם עם רגיש מאוד. כל כך רגיש, כמו גלאי עשן שמצפצף עוד לפני שקלטת שמישהו באופק הדליק סיגריה. ילדים מרגישים כל דבר. יש להם בלב מד אהבה מדויק עד המילימטר, והם שוקלים כל מיליגרם של יחס ושל חיבה. ערים לכל מבט. קולטים כל חיוך. כל אפשור. כל גילוי של אהבה יתרה.
כשהם קטנים יותר, יתכן שהם יצטרפו למבט של אבא ואמא ויעריצו גם הם את הילד המובחר, יראו בו מלאך צחור כנפיים או בובת תפנוקים מדהימה. אבל ככל שהם גדלים, יעבדו מנועי הקנאה והקיפוח בתוספת חוש הצדק, ביתר תאוצה, והם ירגישו כעס ושנאה, כלפי האח המופלה לטובה וגם כלפי ההורים. הם ירגישו שלוקחים להם. שאין להם מקום. שהם שווים פחות או לא שווים בכלל. הם ירגישו רגשות קשים של זעם, נחיתות, והמון תסכול.
וגם, תתפלאו לשמוע, גם הילד המופלה לטובה, לא מלקק דבש. ילד כזה, במיוחד אם הוא זוכה לגילויי קנאה מצד אחיו, ירגיש אשמה על זה שהוא לוקח לאחיו את המקום. ירגיש פחד מליפול יום אחד מגדולתו אל המקום הנחות של אחיו. וכמובן, ירגיש דחוי כי אמנם אבא ואמא אוהבים אותו אבל האחים לא סובלים אותו.
כאשר יש במערכת המשפחתית הפליות, ילד אחד מגונה והשני נערץ, שניהם נפגעים באותה מידה! הילד שבדמות הכבשה הצחורה, נפגע בדיוק כמו הילד בדמותה של הכבשה השחורה! המערכת שלו קולטת את שני הדימויים, הדימוי המגונה של אחיו והדימוי הנערץ שלו, ומפנימה התניה מאוד ברורה – או שאתה מושלם או שאתה לא שווה כלום!
אז מה עושים? איך אפשר לאהוב את כל הילדים באותה מידה? במבט שטחי, יהיו שיגידו – מה הבעיה?! ברור שאבא ואמא אוהבים את כל הילדים במידה שווה! אבל ככל שאתה נכנס פנימה ומכיר את נגעי לבבך, אתה יודע שזה לא כזה פשוט לתת לכל הילדים יחס שווה. אחד דומה לאמא שלו. אחד דומה לאמא שלי. אחד עדין. אחד שובב. אחד בן. אחת בת. אחד מרגיז. אחר מרצה. איך אפשר לאהוב את כולם באותה מידה ולתת לכולם יחס שוויוני לחלוטין?
והתשובה היא שאי אפשר.
וודאי שעלינו להיזהר ולהשתדל ככל יכולתנו, אבל קשה מאוד להיות מלאכים ולדייק את תשומת הלב שלנו באופן מקסימלי בלי קמצוץ הפליות – לתת לכל ילד את ההרגשה שהוא יקר ואהוב וחשוב בעבורנו ולדאוג שכל הילדים יקבלו את המזון הגשמי, הנפשי והרוחני שלהם באופן המושלם ביותר. בתנאי הגלות שלנו, זה דבר בלתי אפשרי לגדל ילדים שבמאה אחוז לא ייפגעו מאיתנו.
נכון, שזה הכי כואב בעולם להיפגע בתור ילדים. אבל זו גם מתנה. המתנה של הגלגול הזה. כל אחד מאיתנו, כל נשמה שבאה לעולם, בוחרת את המסלול שלה, עם הנקודות הכי כאובות שבתוכו. כי היא יודעת שרק ככה היא תזכה להגיע לתיקון השלם והנצחי.
מבינים?
נכון, שאלמלא אותה כתונת פסים וקנאת האחים שהיא עוררה, לא היו אבותינו יורדים למצרים ולא היה מתגלגל השעבוד הנורא. אבל גם נכון, שבלעדיה איך היה נולד עם ישראל, שכדי להפוך לעם היה מוכרח לעבור את כור ההיתוך של מצרים?!
אז כן, אסור להפלות בין אחים, ומחובתנו לעשות הכול כדי להינצל מזה. אבל יחד עם זה, נזכור בבקשה, שבסופו של דבר, יש אלוקים אחד, והוא זה שמחשב את הכול, ולטובה!