"וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות י"ד פסוקים י - י"ב)
ה"אבן עזרא" מביע פליאה, על "הפחדנות" של בני ישראל - שזה עתה ראו אותות ומופתים, ויצאו ממצרים - ביד רמה: "יש לתמוה" הוא כותב "איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש - מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?!"
עלינו לזכור, שפרעה וחילו הרודפים אחריהם אינם רבים כמותם אלא רק - "שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים, ושלישים על כולו". אמנם, במדרשים אנו מוצאים דעה - שצבא פרעה היה עצום בהרבה מבני ישראל, אך לרוב הפירושים, אין מדובר בצבא גדול, אלא פחות בכמותו מהיהודים.
החזקוני מוסיף: "מה ראו ישראל לירא כל כך משש מאות רכב? והלא הם היו שישים ריבוא, וכולם בני עשרים שנה ומעלה וחלוצי צבא, כדכתיב: וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל (פרק י"ג)". פשוטו של מקרא - שיצאו בני ישראל ממצרים כאשר הם מזויינים בכלי נשק - לצורך המלחמות הצפויות להם בדרכם לארץ ישראל. אם כן, מדוע אתם חוששים מהמצריים, הרי אתם רבים מהם ומצוידים בנשק, תשימו פניכם אליהם - ותילחמו!
ה"אבן עזרא" עונה: "התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו? והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה".
כלומר, "הראש היהודי" עדיין חושב כמו עבד - שנכנע ומתמסר בקלות לאדון הרודה בו, ובני ישראל היוצאים ממצרים - לא העזו להרים ראש כלפי מי שקם עליהם, אפילו שהיו רבים וחזקים ממנו.
על פי הרעיון הזה, הוא מסביר עניין נוסף: לאיזה צורך נדרש מאנשי "דור המדבר" שימצאו את מותם - עוד קודם שיכנסו לארץ ישראל? "וה' לבדו - שהוא עושה גדולות ולו נתכנו עלילות, סיבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים - כי אין בהם כח להלחם בכנענים! עד שקם דור אחר - דור המדבר, שלא ראו גלות והייתה להם - נפש גבוהה".
לדבריו, היהודים היוצאים ממצרים, הם "קורבנות" של הסיטואציה ששיעבדה אותם במשך שנים רבות. ובתור שכאלה, הם סיגלו לעצמם "מנטאליות" של עבדים תבוסתנים, ומעתה, אין בכוחם למצוא תעצומות נפש ואומץ לב על מנת להשתתף במלחמה. רק "הדור הבא" - שנולד כבן חורין במדבר, יוכל למצוא את האומץ הנדרש - ליציאה לקרב.
על משקל הביטוי: אפשר להוציא את הבחור מהשכונה, אי אפשר להוציא את "השכונה" מהבחור. ניתן לומר, שאחר שיצא היהודי ממצרים, עדיין צריך להוציא את "מצרים" מהיהודי! נדרש לנקות ממנו את "חוסר הבטחון העצמי" - שרכש במהלך שהותו שם.
בהקשר לזה, הוא שולח לעיין גם בפירושו על פרשת "שמות" (פרק ב), שם הוא מתמודד עם שאלה אחרת: משה - שעתיד להיות אבי הנביאים, והמנהיג הגדול ביותר של ישראל, ומי שעתיד לקבל את התורה מהאלוקים - ולמסור אותה לעמו, היינו יכולים לצפות שהוא יגדל ויתחנך ב"חממה רוחנית" בחיק משפחתו והיהודים. מדוע אם כן, נגזר עליו "לבלות" את ילדותו דווקא בבית פרעה - הרחוק מאוד מרוח היהדות?
על כך הוא עונה: "אולי סיבב השם זה - שיגדל משה בבית המלכות, להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים". וראיה לכך: "הלא תראה, שהרג המצרי - בעבור שהוא עשה חמס. והושיע בנות מדין מהרועים, בעבור שהיו עושים חמס - להשקות צאנן מהמים שדלו".
רוצה לומר, מי שגדל בחברת העבדים היהודים במצרים, כאשר יתבגר, גם אם הוא יהיה איש חופשי - לא יוכל למצוא את התכונות הנדרשות ממנהיג - לפתח את אומץ לבו, ולהתקומם מול "חוסר צדק". ודווקא לאור הייעוד שלו, משה הוצרך להתחנך כנסיך בבית פרעה.
רמב"ם בספרו "מורה נבוכים" (חלק ג פרק ל"ב), מוצא את התכונה הזו במילים מפורשות שבהן פותחת פרשתנו: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה - וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה, וַיַּסֵּב אֱלֹקִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף" (פרק י"ג). כלומר, עוד קודם גזירת הארבעים שנה - שתגיע בעקבות חטא המרגלים, הקב"ה בוחר שלא להביא את העם לארץ ישראל - בדרך הקצרה, בגלל שזהו "מעבר חד" מידי - לאנשים אלה. "שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדוּת בחמר ובלבנים והדומה להם, ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם - וילחם עם ילידי הענק, פתאום!" אשר על כן "היה מחכמת ה' להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, כמו שנודע שההליכה במדבר ומיעוט הנאות הגוף מרחיצה וכיוצא בהם - יולידו הגבורה".
וכן ציין רש"ר הירש: "אילו היה הדבר תלוי ברצונם (של בני ישראל), היו שבים לעבדות מצרים, החרב לא נעדרה ממותנם - אך אומץ הגבורה ורוח הלחימה נעדרו מליבם".
מכל מקום, הואמוצא נקודת אור - בטענת בני ישראל למשה "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם - לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר!"וזה לשונו:"אירוניה חדה זו, אפילו ברגע של פחד וייאוש שאין למעלה מהם, מציינת את "חוש ההומור" שהיא תכונה אופיינית של שבט יעקב - בהיר השכל!"
לדבריו, יש כאן ביטוי ל"תכונה חיובית", שברבות הימים הפכה למאפיין של היהודי. גם ברגעי משבר, גם כאשר הוא מושפל ומבוזה בין העמים, ידע היהודי לעשות שימוש ב"חוש ההומור" (יש שיאמרו: הומור שחור) - על מנת לרומם את רוחו.