הגמרא במסכת בבא מציעא קד. דנה בהסכם של אריס, אשר קיבל מבעל הקרקע זכות לזרוע ולעבד את השדה, וזאת בתנאי שהוא האריס יעביר לבעל הקרקע חלק מיבול השדה.
כחלק מן ההסכם שבין האריס ובעל השדה, התחייב האריס כי אם הוא יתרשל בעבודתו ובעקבות כך השדה לא תניב פירות, אזי הוא ייתן פיצוי כספי לבעל השדה.
מתוך סוגיית הגמרא עולה, כי יש להבחין בין סוגי הפיצוי השונים. אם התחייבות האריס הייתה באופן של קנס כספי גבוה, וכגון שהאריס התחייב לשלם אלף זוז, באם הוא יתרשל ויעזוב את השדה שוממה ללא טיפול.
אזי להתחייבות הזו אין שום תוקף ומשמעות, מפני שהתחייבות לתשלום פיצוי הגבוה משמעותית מגובה הנזק, הרי הוא מוגדר כאסמכתא בעלמא, שאין לה שום חלות ותוקף.
אך אם האריס התחייב לשלם את גובה הנזק שייגרם מהתרשלות בעבודה, אזי התחייבות האריס מחייבת, וממילא יש לבצע בדיקה באשר להיקף הנזק שנגרם לבעל השדה.
הראשונים מבארים כמה משמעויות למונח "אסמכתא". הרשב"ם בבבא בתרא קסח. כותב כי אסמכתא היא התחייבות שאדם נותן שלא מתוך גמירות דעתו המלאה, אלא מתוך הערכה כי מצב הפיצוי לא יגיע יתרחש ולא יגיע לידי מימוש וקיום.
וממילא המתחייב אמר לצד השני של ההסכם איזו אמירה בעלמא באמירה בעלמא שאין בה באמת גמירות דעת להקנות או להתחייב.
רש"י בבבא מציעא מח. וכן התוס' בבא בתרא מבארים כי אסמכתא פירושה מלשון סמך – משען שהרי המתחייב מוציא מפיו את ההתחייבות לפיצוי, לא בכדי להתחייב באמת אלא רק כדי להסמיך את דעת הצד השני, כדי הוא שיבוא עמו בקשרי מסחר וכדו'
וממילא מתוך ביאור הראשונים עולה, כי אסמכתא היא אמירה בעלמא של איזה דבר גוזמא, שאין בה התחייבות אמיתית ורצון מלא לקניין ושיעבוד.
וזאת משום שהמתחייב לא באמת סבור שהמצב שיחייב פיצוי באמת יגיע ויפציע אל העולם, אלא הוא סבור כי רק מתוך חשש לכל מיני מצבים קיצונים ולא הגיוניים, הצד השני ביקש אמירה והתחייבות בכדי להסמיך את דעתו, וממילא ההתחייבות נאמרה שלא מתוך גמירות דעת מלאה.
אומנם בכמה מקומות בש"ס ( ב"ב קסח. ב"מ מח. ב"ב קעג. ) מצאנו כי רבי יוסי ורבי יהודה נחלקו האם אסמכתא יוצרת חיוב ושיעבוד.
אך הגמרא בבא מציעא קד. ובבבא בתרא קסח. ובמקומות נוספים פסקה כשיטות הסוברות שאסמכתא לא קניא, וממילא אמירת ההתחייבות איננה יוצרת חוב או שיעבוד כלפי הצד השני לעסקה.
מתוך דברי הגמרא עולה כי בחוזים אשר הצדדים סיכמו ביניהם, כי מי מהם אשר יפר את תנאי החוזה ולא יעמוד בהסכמות הצדדים, אזי הוא מתחייב לשלם לצד השני פיצוי גבוה, הרי ייתכן כי סעיף הפיצוי המוסכם לא יחול, מפני שהוא כדין אסמכתא דלא קניא.
יש לציין כי לא כל הפרת חוזה או התחייבות שיש בה פיצוי גבוה או קיצוני הרי היא בהכרח תיהיה מוגדרת כאסמכתא.
משום שישנם מצבים שבהם ניתן לקבוע בברור, כי למרות שהוסכם על פיצוי גבוה בכל זאת ברור מעל לכל ספק, כי הצדדים גמרו בדעתם באופן מלא לשלם את הפיצוי או הקנס.
וכגון בהתחייבות של אי עשיית מעשה מסוים או התחייבות להימנע ממעשה מסוים, הרי ברור כי ההימנעות מהעשייה הרי היא בידו של המתחייב והרי הוא יכול "לקשור את ידיו " ולא לעשות את המעשה, וממילא ברור כי ההתחייבות לפיצוי בגין הפרת ההסכמה, הרי היא נעשתה בגמירות דעת מלאה.
למרות שבאופן עקרוני התחייבות המוגדרת כאסמכתא אין לה תוקף והיא איננה יוצרת שיעבוד, בכל זאת מצינו כמה אפשרויות שהתחייבות מעין זו, כן תיצור חלות ושיעבוד.
הגמרא בבא מציעא סו: אומרת כי במקרה שבו המתחייב אומר לצד השני, שאם הוא-המתחייב לא יעמוד בתנאי החוזה, אזי הפיצוי המוסכם מוקנה לו כבר מעכשיו , הרי הקניין חל ואין ההתחייבות מוגדרת כאסמכתא.
סברת הדין היא, משום שבעת התקיימות התנאי שמפעיל את הפיצוי הכספי, מתברר בדיעבד כי כספי הפיצוי כבר הוקנו לנפגע מעת ההתחייבות, ורק הייתה המתנה עד למועד הפרת החוזה, בכדי לברר באופן סופי כי אכן הקניין חל בעת התחייבות.
כך פסק הרמב"ם בהלכות מכירה פרק יא' , כי אמירת קנה מעכשיו באם החוזה יופר, אין בה אסמכתא, מפני שאם המתחייב לא היה רוצה להקנות באמת, אזי הוא לא היה אומר קנה מעכשיו, ולכן לאמירה הזו יש תוקף וחלות.
עוד ניתן להוסיף וללמוד מתוך דברי הרשב"ם בבא בתרא קלו., כי אפילו אם המתחייב לא אמר במפורש קנה מעכשיו, אלא מתוך דברי השטר/החוזה עולה בבירור, שהמתחייב התכוון להקנות מעכשיו, אזי ההתחייבות חלה וקיימת, ואין בה כל בעיה של אסמכתא דלא קניא.
אפשרות נוספת להתחייב בגוזמא או על עניין שהמתחייב סבור כי סיכויי ההתממשות שלו הינם נמוכים, ומבלי שההתחייבות תוגדר כאסמכתא דלא קניא, היא באמצעות התחייבות בפני בית דין חשוב.
הגמרא בנדרים כז: אומרת כי אם ההתחייבות המופרזת או ההתחייבות על עניין שמצוי בסבירות נמוכה, התבצעה בפני בית דין חשוב, אזי ניתן להניח כי המתחייב לא יאמר דברי הבל ושקר בפני בית דין חשוב.
וממילא מוכח לנו, כי המתחייב אכן מתכוון לאמירתו, ואכן הוא מעוניין להתחייב ואף להקנות מעכשיו. (ועיין בר"ן שם מדוע צריך בי"ד חשוב, אם המתחייב אומר כי הקניין חל מעכשיו, והרי די באמירת מעכשיו בלבד)
וכתב הרמ"א בחו"מ סי' רז' כי אם המתחייב כתב בשטר שהאמירה וההקנאה נעשו בפני בית דין חשוב אזי גם אם בפועל ההתחייבות לא נעשתה בפני בית דין חשוב.
בכל זאת הקנין חל מעכשיו וזאת משום הכלל שהודאת בעל דין הרי היא כמאה עדים וממילא הרי המתחייב הודיע והודה בשטר ועל כן להודאתו יש תוקף.
לאור זאת מצינו מחלוקת בראשונים ובפוסקים מה דינו של הכותב בחוזה התחייבות שעשויה להיות מוגדרת כאסמכתא, אך הוא מוסיף וכותב כי בשטר זה אין דין אסמכתא דלא קניא, אלא כל דברי השטר הינם שרירין קיימין וחלים.
ההגהות אשר"י ב"מ פרק ה' סי' כט' סובר כי גם אם המילים "דלא כאסמכתא" נכתבו בשטר, בכל זאת אין לכך שום משמעות, ולכן אם הייתה התחייבות של אסמכתא בשטר, הרי אין ההתחייבות חלה משום שאסמכתא לא קניא.
ולא מהני מה שנכתב כי אין בשטר אסמכתא, וזאת משום שעינינו רואות כי יש בשטר התחייבות של גוזמא וכדו' המוגדרת כאסמכתא שאיננה חלה ומחייבת.
אך הרבינו ירוחם בנתיב טז' סובר כי שטר שנכתב בו "דלא כאסמכתא" הרי ההתחייבות שבו חלה ואין בה דין אסמכתא דלא קניא.
משום שההתייחסות המפורשת לביטול חוסר התקפות של ההתחייבות המוגזמת(אסמכתא) הרי היא מעידה כאלף עדים שהמתחייב התכוון בכל ליבו ומחשבתו להקנות לצד השני את כספי הפיצוי בגמירות דעת מלאה.
בשו"ע חו"מ סי' רז' סעי' יח' פסק כי כתיבת ,דלא כאסמכתא" בחוזה אין בה כדי לשנות את התחייבות הגוזמא או את ההתחייבות על עניין שהתרחשותו לדעת המתחייב נמצאת בסבירות נמוכה.
מהתחייבות שמוגדרת כאסמכתא דלא קני, אל התחייבות שיש בה קניין מעכשיו או התחייבות עתידית רגילה שיש לה תוקף.
וכן כתב הרמ"א שלמרות שיש הסוברים כי כתיבת "דלא כאסמכתא" בשטר יש בה כדי ליצור התחייבות, בכל זאת יש לפסוק כדברי השולחן ערוך , והמוציא מחברו עליו להביא ראיה, כי ההלכה היא שהאמירה "דלא כאסמכתא" הרי היא מספיקה
לתגובות stern1416@gmail.com