כדור סגלגל ומאיר חמק בין השדות אל האופק הטרשי, טובל במטעים ומציץ בין חרכי ענפיהם, כמו עין חולה המבקשת לראות הכול בטרם ישקע כוח ראייתה.
הרוח ערבלה ענני אבק, כזה המסתלסל ברגלי המרעה, ועץ הזית שבגינתו הביט אל עיניו במבטו הירוק הכסוף. השנים חרצו בו את חריצי הבּלות – עמוקים כגאיות השומרון, אך הוא ניצב איתן, סוכך בזרועותיו על גינתם המוריקה, זו שטיפחה אשתו בשתי ידיה ובמלוא אהבת לִבּה.
ישוב היה אצל המרפסת, רגלו היחפה תלויה על המרישים שזלגו מן הגג מאז חג סוכות האחרון, כדמעות גדולות של עצב. זהה לעצב הגדול ששכן בין עיניו.
לבו המה אל הנוף. זה הנוף שמשך אותו בחבלי קסם לטעת אוהלו בצל השממה, מתוך תקוות נעורים להפריחה, מתוך רצון כן לגעת באופק וללוש אותו בין האצבעות ולהוציאו יפה שבעתיים, קרוב וממשי. ענני האובך סימאו את עיניו כמו העננים שטיפסו ועלו במעלה שדרתו וכבשו את לוח לבו לאט אך בבטחה. הוא בא לכאן חלוץ בכל רמ"ח אבריו: עם נכונות אדירה להשקיע את תמצית זיעתו באדמה הטרשית, להקים יישוב לתפארה, ולבנות בית בחומר ובלבנים ולצקת בו תוכן מלוא חופניים.
פתאום, כשהחלום לבש צורה ממשית וביתו – תל תלפיות, ילדיו גדלים והולכים ואשתו – שמחתה שרויה על פניה; פתאום באמצע החיים, באמצע השומרון – הפכו החיים לטבעת מחניקה.
זה התחיל בסיסמאות שלום ועבר לזריקות אבנים, אחר כך השלכת בקבוקי תבערה ומבט רושף מעיניהם של השכנים.
אלו שאתמול ברכו את אללה שהביא אותך לגור בקרבתם, כיוון שהבאת להם עבודה, כיוון שחבשת פצע מזוהם בקרסולו של בנם המוזנח, והבאת משחה אנטיביוטית לתינוקם שעיניו דבקו זו לזו בשל ליחה צהובה – פתאום הם מביטים בך בעיניים של רצח ופיהם נפער בתאווה לכבוש, לרשת, לקחת, לרצוח, כי הכול שלהם – לא שלך. הוא היה שייך לחברֶה – אלה שבטחו בכוח האמרה המוצקה: "תן להם מלוא חופניים של טוב וישיבו לך מנה אפיים של נחת," ואם טעו יבואו כילד סורר לבקש סליחה. אך דא עקא לא מנה ולא אפיים, רק רצח בעיניים.
המצב הלך והדרדר ואז החל הוויכוח אם לגדור את היישוב, אם להביט בזאב מבעד לתיל כשהוא מתעקש לטרוף את כבשתך, מבטו מלגלג ללא הרף בראותו אותך מתגונן בפינתך. "אם מתגונן אתה," הוא אומר בעיניים, "יום יבוא ואצליח לטרוף. הכול עניין של זמן ורגע של מזל –היסח הדעת מבחינתך."
אחרים קמו וזעקו חמס: "תגדור את הזאב בפינתו ולא את הכבשה בדירה." הזאב עבר מן הגדר לכבישים, שם הפתיע בלילות אנשים תמימים – אלו ששבו משמחה משפחתית, אחרים שחגגו בר מצווה בעיר וכאלה שביקרו אצל הסב והסבתא.
ואז באו הלוויות... הלוויות העצובות של חברים שהכרת, שנשמו אתך את אוויר ההר וחרשו בו תלמים של יישוב, שהאמינו בצדקת הדרך וביפי המפעל. שהפכו לחברה מגובשים מכח האידיאל המשותף...
והנה הם מתים... את קברם חוצבים בצלע ההר, הזיעה ניגרת אל תוך חלל הבור, וכשאתה חוצב את הקבר עבורם, לבבך מתמלא אימה – אפשר מחר הוא יומך...
אחר כך קוברים את הבנים. אלו שנשאת על כפיים כשהיו עוללים, שסלסלת בקולך עבורם שיר ילדות נשכח, שחפנת תלתלי שערם בין אצבעותיך המסוקסות מעבודת האדמה. בגופם הקטן הרחת את ריח האביב והפריחה, הריח שמניע את האדם לבנות, ליצור להקים.
אתה הולך ללוויות שלהם. ילדים גדולים היו כשפגע בהם צרור מן המארב. ואתה שב לביתך ומביט אל הנוף הטרשי ושואל שאלה כמעט כפרנית, זה שווה? זה כדאי?
הוא ישב במרפסת, מביט בכדור האדמדם שהחליט סופית לפנות מקום לליל שבא אחריו.
"מה קרה?" שמע את קולה המתנגן. "כואב הראש?"
"לא!"
"אז מה?" שאלה מצפה לשמוע משהו שיבהיר לה את הסתגרותו בימים האחרונים, את העצב שכבש את מבטו ואת הדעיכה המתמשכת שמתחילה בישיבה במרפסת ומסתיימת בחדר אפוף עשן סיגריות. מה אוכל אותך? שאלה בלי קול, לא תובעת, אך צמאה לדעת, להבין.
"הלוויות," זרק לחלל – מביט על פרפורי הגסיסה של אותו כדור זוהר ולא לעבר עיניה של זו שחרדה לו כל כך.
"הלוויות," נאנחה, "כשבאנו לכאן לא חשבנו שניטע גם קברים, אה?"
"כן, לא חשבנו..." הוריד את רגליו היחפות אל הקרקע. "לא חשבנו שהמדינה הלוחמנית ששלחה אותנו, תפקיר אותנו ואת ילדינו. לא חשבנו שראשי המדינה שלנו יורו לגדור אותנו בתיל ובה בעת יציידו את שכננו בנשק. לא חשבנו שיקראו לעברנו 'מפירי חוק' 'כובשי אדמה בכח הזרוע.' כאילו שישנה פיסת קרקע בארץ הזו שניתנה לנו כמחווה של רצון טוב מצד השכנים... כאילו שיש יישוב בארץ הזו שלא נכבש"...
המילים נפלטו מפיו בצרור מריר ומפתיע.
היא החרישה לרגע. כן, הלוויות היו דבר נורא. גם מעיניה לא נעלמו התמונות של אתמול. לוויה טעונה כל כך, בן יחיד להוריו שמת בשובו הביתה מהמילואים. בצבא היה קצין, שירת בשטחים, חרף נפשו למות. עתה יצא למילואים בצפון ובדרך הביתה קיבל כדור אחד מן המארב.
השאיר אישה והורים המומים וארבעה ילדים יתומים.
"כן, הלוויות קשות," אמרה, "אבל זהו חלק בלתי נפרד מהחיים, לא?"
הוא שלח לעברה מבט מפוכח, כזה שנפער בעיניים של ילד שגילה אמת חדשה על העולם.
"זה לא זה," אמר בקול נשנק. המילים הסתלסלו בפיו כאותו שיר ילדות נשכח. מילה, מילה ונגינתה וכל מילה טעונה בהמוני אסוציאציות של 'חומרי טעם וריח', מראות וקולות שכמו עלו באוב.
"אני לא מתכוון לזה," אמר בלחש, "אני מתכוון לכך שבכל לוויה אני רואה את עצמי מוביל את ילדינו לשפת הבור..."
היא נזדעזעה.
הוא גיחך בעצב, "מה – רק לשכנים זה יכול לקרות?"
"אוי, באמת, תפסיק עם הפסימיות הזאת." נימה של רוגז השתלחה בקולה ושפתיה נקפצו בפחד פתאום.
"אין לי חוזה חתום עם אף אחד שלי זה לא יקרה. כשאני מלווה אחרים אני חש ממש כאילו מלאך המוות נושף בעורפי ואומר: חכה חכה, גם תורך יגיע..."
הוא קם וגהר על מעקה המרפסת, גופו נמוג בחשיכה שהלכה והתעבתה. קולו נשמע מרוסק ושבור...
"אני לא אעמוד בזה, את שומעת, אני לא אוכל לקבור את ילדי ולהמשיך לחרוש את השדות האלה, את חייבת להבין אותי..."
הוא השתתק והדממה ליפפה את חצרם. באופק החלו לנצנץ אורות הכפר, פנס ועוד פנס נדלקו בחשיכה. המרחב איבד את כוחו בחושך, משהו מאיים וחונק התפתל על גרונו".
"אני... אני... אלך מכאן," אמר בלחש, "אני לא אחכה ללוויות של ילדי..." "דיי, תפסיק!" זעקה, מנסה להניס את הטרוף שהדביקו בה מילותיו. "מה פתאום נהפכת לפחדן...?"
"אני לא פחדן... אני כן פחדן, בסדר, תגידי ושיגידו כולם מה שהם רוצים, אני מעדיף להיות פחדן, נגיד בבית שמש, מאבא שקובר את בניו בניצת השומרון..."
"אז ככה, אתה אורז מזוודות ובורח? קובר עשרים שנות התיישבות ציונית? משאיר את השכנים להתמודד עם השכול והולך להתחבאות בבית שמש?"
קולה לגלג וסנט. כן, נשים אחרות צימח השומרון במרחביו; נשים שלִבּן חושל באדמת הטרשים והן נכונות להקריב הכול – אפילו את – ילדיהן למען האידיאל.
"אני אורז מזוודות," אמר לאט לאט כשוקל כל מילה, "אני מכניס כל מה שאפשר מהאידיאל, מהזיכרונות, מכל מה שאהבתי כאן, מכניס את ילדי ואותך ובורח למקום אחר..."
"אותי לא תארוז ואני לא הולכת לשום מקום אחר..." אמרה בכעס, בעודה בוחרת לה עמדה חשוכה במרפסת. "כולנו היינו בלוויות, לכולם זה כאב וכואב." היא שתקה לרגע.
כולם כואבים, זה נכון, חשב לעצמו, אולם אולי כל אחד כואב אחרת. היא ראתה את כאב השכנים, את הזעם הגואה באנשים שחשים שדמם מופקר. הוא ראה את ילדיו שלו – מובלים לקבורה. לכל אדם שתי עיניים והן רואות מתוך לִבּו את העולם, את עולמו ואת כל מה שמעבר לו.
"אני לא זזה מכאן," אמרה בנחישות. אגרופיה נצמדו למעקה ורק שעה ארוכה אחר כך חשה עד מה הייתה עזה אחיזתם.
ואז באה הלוויה של בנצי, בנצי – חבר נעוריו. שנים שדרכם לא נפרדה – יחד היו בתיכון, בצבא, אחר כך בגרעין ההתיישבות. בנצי היה יותר מאח – חבר נאמן, מלא שמחת חיים, באישוניו שלט הצבע הוורוד דרכו ראה את העולם ואת הבריות כולם, על כן נידב רוח שמחה ומאירה לכל.
גם בימי השכול והאימה היה אופטימי. קול הבס שלו היה משרה רגיעה על כל סביבתו. כשבנצי דיבר כולם שתקו. הייתה לו שפה כובשת, עברית יפה והומור בריא. בנצי היה תמיד הכוח המניע של כל עשייה בהתיישבות. כל אתגר חדש נסך בדמו מרץ נעורים ועל כן נענה לו בלב שמח.
ופתאום, לקבור את בנצי, להניח את גופו בין רגבי האדמה הלחים מגשם ודמעות. פתאום לעמוד מול הקבר הפעור של איש אדמה ואיש הספר, ולראות את עיניה של אשתו וששת יתומיו ולהגיד לעצמך 'היה לך חבר ולא יהיה לך עוד... כדור אחד של מחבל לקח אותו ממך לנצח...'
באותו הלילה הוא לא שב הביתה, נשאר יושב בפתח בית הקברות. יושב על אבן לחה ומעשן בשרשרת. הזמן חלף והחשיכה התעבתה. שריקות הרוח בעצים נדמו באוזניו כיללה חרישית, כקינת דוד על יהונתן, "איך נפלו גיבורים...?"
חבר כמו בנצי לעולם לא יהיה לו... מעטים זוכים בידידות איתנה כמו זו שהייתה ביניהם; מעטים עוד יותר מצליחים לשמר אותה לאורך זמן.
החושך עטף את הכול, כבר אי אפשר היה לראות את השביל מנגד. בלי משים אחז באקדחו והחל לדדות... הולך וכושל מארץ המוות לארץ החיים.
שלושה ימים לא החליף מילה עם איש. היה מצונף בתוך חלל עולמו כגולם הארוג בפתיליו. גם היא החרישה, לא אמרה מילה. מי כמוה ידע מה היה בנצי בשבילו... השיחה ההיא במרפסת עדיין איימה עליה במסתרים ועל כן העדיפה להחריש.
היא אינה יכולה לשכנעו. איש בעצם אינו יכול לשכנע איש. כל אדם משוכנע מדעותיו שלו. אפילו כשהוא מנסחם במילים והן נשמעות לפתע חסרות טעם – עדיין הוא דבק בהן כאילו היו בשר מבשרו. היא כבר התוודעה לעובדה זו בוויכוחים המרים עם חברות שהחליטו לנטוש את היישוב. טענותיהן היו קשות, היה קשה להתמודד אִתן ואף על פי כן – דעתה האישית לא השתנתה במאום.
שרק יעבור את המשבר, התפללה. אך הוא לא עבר.
הוא נותר שבור לרסיסים. ביום הרביעי לאבל שמעה אותו משוחח עם חברה לתיווך דירות וליבה החסיר פעימה. מה הוא חושב לעשות? להעמיד אותה בפני עובדות מוגמרות?!
אך עדיין שתקה.
למחרת בלילה אמר לה – "אנחנו עוזבים בעוד שבוע מהיום."
"אני – לא!" אמרה בנחישות.
"אנחנו עוזבים – כולנו," אמר, קולו יציב ועיניו מביטות היישר לתוך עיניה. "גם את! אנחנו משפחה וכך נשאר לנצח.
שכרתי דירה במושב בפרוזדור ירושלים, יש שם הרבה דברים דומים" אמר, מרכך את קולו. "יש מוסדות חינוך טובים ביותר לילדים, בררתי ובדקתי.
עם עבודה אסתדר."
"אני – לא!" אמרה.
"דווקא לך מצאתי עבודה," השיב מחייך, "יש שם מתנ"ס פעיל מאוד, הראיתי להם כמה עבודות שלך והם אמרו שישמחו אם תעבירי חוגי אומנות במקום."
הביטה בו נדהמת. "את כל זה עשית בארבעה-חמישה ימים?"
הוא חייך בעצב.
"את כל זה יכולתי לעשות ביום אחד, אפילו בשעה אחת, אחרי שקברתי את בנצי..."
ואז החלו לארוז. היא בדמע, הוא בשתיקה. והילדים, רגע מתלהבים רגע חוששים. איש מהיישוב לא פנה אליו. כבר זמן רב הבינו וידעו את כוונותיו. אבל אליה הגיעו השכנות, החברות. "איך את נכנעת? איך את פורשת מהמערכה בעודה באיבה? שמה אין פיגועים? למלאך המוות אין כרטיס כניסה לשם?"
למען האמת לא הייתה לה כל תשובה ברורה, זולת המשפט ההוא שאמר... "אנחנו משפחה וכך נשאר לנצח."
"אני הולכת רק בגללו," אמרה לכולן, "אני הולכת אחריו לארץ לא זרועה..."
הגיע יום הפרידה. המשאית טעונה הייתה בכל המטלטלים. ברכבו ישבו הילדים. הוא עצמו ערך סיבוב אחרון לגלות פרטים אבודים, להחליף מבט אחרון לאבידה החדשה, אבידת ביתו, אבידה שתותיר אותו חשוף לגעגועים עזים. הנוף, האדמה, הבית שאותו חנך כחתן. פיסות חיים שנותרו דבוקות בכתלים במרחב שכה אהב. ואז הוא ראה אותה.
צנומה מתמיד, עיניה מלאות דמעות. "איך עשית לי את זה?" לחשו שפתיה בלי קול, "איך? ואני אינני יכולה לעזוב..."
אחר כך פסעו דומם אל רכבם ויצאו לדרך. כמה מהשכנים אזרו אומץ ונופפו להם לשלום; האחרים הגיפו עיניהם מאחורי התריסים הפתוחים, כמי שאומרים 'שיהיה להם בהצלחה אבל למה שנעודד את נטישתם.'
והיא... היא רק מיררה בבכי. מעולם לא ראה אותה כך.
עברו חמישה עשר ק"מ כשנשמעה שריקה צורמנית. ירייה חדה פילחה את האוויר. "מארב..." לחשו שפתיו בבעתה. הוא לחץ על דוושת הגז, אוחז בהגה בכל כוחותיו, נמלט מן האש שדהרה אחריו. "להתכופף!" זעק, "להתכופף כולם." יריה אחת בודדת פגעה במכונית לימינו. נבעת ראה את קילוח הדם פורץ מראשה.
הוא עצר את הרכב וניסה לעצור את הדם. היא הביטה בו בעצב, לחשה משהו... והלכה לה.
כל כך פחד מהמוות, מהלוויות, מהשכול, והנה הוא עתה אחוז בזרועותיו, מדמם אל הסוף.
מתוך הספר "רחובות אדם" של הכותבת.