והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי (שמות ו' ו' )
במדרש רבה פרשה ו' וכן בירושלמי פסחים פרק י' הלכה א' מובא כי ד' לשונות הגאולה המובאים בפרשה הם המקור לשתיית ד' כוסות בליל הסדר.
הגמרא בפסחים קח. מביאה בשם רב נחמן שתי מימרות סותרות, האחת אומרת כי יין ששותים בליל הסדר בעי הסבה והשניה אומרת כי יין ששותים בליל הסדר לא בעי הסבה ומבארת הגמרא שאין מחלוקת בין המימרות אלא שמימרא אחת עוסקת בב' כוסות ראשונות והאחרת עוסקת בב' כוסות אחרונות.
מסתפקת הגמרא איזו מימרא עוסקת בכוסות הראשונות ואיזו בכוסות האחרונות ואומרת הגמרא כי גם בסברא קשה להכריע איזו מימרא עוסקת בראשונות ואיזו באחרונות מפני שיש סברא לשני הצדדים. ניתן לומר שבכוסות הראשונות צריך להסב מפני שעל כוסות אלו מספרים את סיפור ההגדה והחירות והכוסות האחרונות באות אחרי היציאה לחירות ומנגד ניתן לומר כי צריך להסב בכוסות האחרונות מפני ששותים אותן כאשר אנחנו כבר בני חורין אבל בראשונות עדיין עם ישראל עבדים לפרעה ולכן אומרת הגמרא שמאחר ויש סברא לצד א' וסברא לצד ב' צריך להסב בשתיית כל הד' כוסות.
הרמב"ם בפרק ז' מהלכות חמץ ומצה הלכה ח' פוסק את דברי הגמרא שצריך להיסב בכל הד' כוסות וכן פוסק השו"ע באו"ח סימן תעב' ובסימן תעג'.
קושיית הר"ן מדוע צריך להסב בכל ד' הכוסות והרי ספק דרבנן לקולא
הר"ן בדף כג. מדפי הרי"ף מקשה מדוע הגמרא מחייבת הסבה בכל הד' כוסות והרי מצוות ד' כוסות היא מצווה מדרבנן וקיימא לן דבכל ספק דרבנן אזלינן לקולא וא"כ פסק הגמרא היה צריך להיות דלא להסב כלל.
חובת הציות לדברי חכמים היא דין דאורייתא ונלמד מלא תסור ומעשית ככל אשר יורוך
הגמרא במסכת שבת כג. פוסקת כי בהדלקת נר חנוכה צריך לברך אשר קדשנו במצוותיו ...להדליק נר חנוכה ומקשה הגמרא היכן ציוונו הקב"ה על נר חנוכה והרי מצוות נר חנוכה היא מצווה מדרבנן ומתרצת הגמרא שנאמר בספר דברים בפרשת שופטים לא תסור מכל אשר יורוך וכו' (דברים יז')ומהפסוק הזה לומדים כי יש מצווה לשמוע בקול דברי חכמים וזו המשמעות של אמירת וציוונו בברכת נר חנוכה.
הרמב"ם בפרק א' מהלכות ממרים הלכה א' וב' פוסק שחובת הציות לדברי חכמים בנויה משתי מצוות, האחת מצוות עשה של ועשית ככל אשר יורוך(דברים יז') והשניה מצוות לא תעשה הנלמדת מהלאו של לא תסור מכל אשר יגידו לך ימין ושמאל(דברים יז') .
קושיית הרמב"ן על הרמב"ם שבכל ספק דרבנן צריך להחמיר בגלל הלאו של לא תסור
הרמב"ן בספר המצוות בשורש א' מקשה על דברי הרמב"ם, כיצד פוסק הרמב"ם שחובת הציות לחכמים היא מדין דאורייתא של לא תסור, והרי קיימא לן שכל ספק דרבנן לקולא ואם כפסק הרמב"ם שקיום דין דרבנן כגון נר חנוכה הוא מן התורה לאור הלאו של לא תסור, א"כ לא ניתן להקל בספק דרבנן, כי כל מצוות דרבנן הם בעצם מצוות מדאורייתא, מה לי אם התורה כתבה את המצווה במפורש כגון ברכת המזון ואכלת ושבעת וברכת ומה לי נר חנוכה שלא נכתב במפורש אבל חייבים לקיימו מדין התורה של ועשית ככל אשר יורוך ומדין לא תסור בסופו של דבר חובת הקיום של כל המצוות היא מדאורייתא.
תירוץ התשב"ץ שבספק דרבנן חכמים עצמם מורים לנו להקל
כדי לתרץ את קושיית הרמב"ן על פסק הרמב"ם נביא שני תירוצים מתוך מספר ביאורים. השב שמעתתא בשמעתא א' פרק ג' מביא את תירוצו של זוהר הרקיע(התשב"ץ), שבאמת החיוב לציית לדברי חכמים אליבא דהרמב"ם מקורו בדין דאורייתא של לא תסור, אבל חכמים עצמם תיקנו שאם נוצר ספק בדבריהם אז יהיה הדין לקולא, והסברא להקל נובעת מרצון חכמים להבדיל בין דין דאורייתא לבין דין שהם תיקנו אותו
ולכן מובנת שיטת הרמב"ם שחובת הציות לדברי חכמים היא מדין דאורייתא של לא תסור אבל בספק דרבנן מקילים כי רבנן בעצמם מורים לנו להקל.
השערי ישר בשער הספקות פרק ז' מתרץ את קושיית הרמב"ן על הרמב"ם, שבאמת החיוב לציית לדברי חכמים הוא דין דאורייתא הנלמד מהפסוק של לא תסור ומהפסוק של ועשית ככל אשר יורוך אבל בספק דרבנן מקילים כי חכמים לא אמרו לנו כיצד לנהוג במקרה של ספק וממילא אין חיוב של לא תסור כי במקום שחכמים לא אמרו דבר אין ממה לסור.
כדוגמה להסברו מביא השערי ישר את דין יין נסך מדרבנן, מדין דאורייתא אסור לשתות יין שנתנסך לעבודה זרה אבל חכמים הוסיפו על דין תורה דין נוסף ואסרו גם יין שבבעלות הגוי או יין שהגוי נגע בו וא"כ יין שיש בו ספק האם גוי נגע בו זהו ספק דרבנן ובמקרה כזה נקל כי חכמים אסרו רק יין שגוי נגע בו בוודאות אך בספק נגיעת הגוי חכמים לא אסרו וממילא אין לאו של לא תסור כי אין ממה לסור.
לאור דברי התשב"ץ והשערי ישר ניתן להבין את עומק קושיית הר"ן
הגמרא פוסקת שצריך להסב בכל ארבעת הכוסות ומקשה הר"ן והרי ספק דרבנן לקולא וא"כ בין אם נלמד כשיטת התשב"ץ שבספק דרבנן חכמים בעצמם מורים להקל ובין אם נלמד כשיטת השערי ישר שבספק דרבנן חכמים לא אמרו את דינם וממילא ניתן להקל צריך להבין מדוע הגמרא פוסקת לחומרא ומחייבת הסבה בכל ארבעת הכוסות.
תירוץ הר"ן על קושיתו
הר"ן מתרץ שני תירוצים על קושייתו א. באמת בספק דרבן מקילים אך מאחר ופעולת ההסבה היא פשוטה וקלה פוסקים לחומרא ומסבים בכל הד' כוסות.
ב. אם נקל ככל ספק דרבנן תתעורר בעיה באלו כוסות להקל ולא להסב האם בראשונות או שמא בשניות ואם נקל ולא נסב גם בראשונות וגם באחרונות נמצא שביטלנו לגמרי את תקנת חכמים להסב ולכן מחוסר ברירה מחמירים להסב בשתיית כל הד' כוסות למרות שספק דרבן לקולא.
נפק"מ בין שני תירוצי הר"ן: במקרה ששכח ולא הסב האם חוזר ושותה בהסבה
הישועות יעקב או"ח סימן תעב' סעק"ג כותב כי במקרה ששכח ולא הסב תהיה נפק"מ בין שני תירוצי הר"ן אליבא דהתירוץ הראשון שנוהגים להסב בד' הכוסות כי הסבה היא פעולה קלה משמעות הדבר היא שמעיקר הדין מקילים ולא צריך להסב כי ספק דרבנן לקולא ורק לפנים משורת הדין בעי הסבה וא"כ זוהי ודאי רק הנהגה של לכתחילה ובדיעבד אם לא הסב נשאר הדין המקורי של ספק דרבנן לקולא ולכן לא צריך לחזור ולשתות בהסבה,
אבל לתירוץ השני שמסבים בכל הד' כוסות כי אחרת תתבטל תקנת חכמים או כי אין אנו יודעים באלו כוסות להקל ולא להסב משמעות התירוץ היא שמחוסר ברירה נוצר דין חדש שצריך להחמיר ולהסב למרות שבדרך כלל ספק דרבנן לקולא ולכן אם שכח ולא הסב צריך לחזור ולשתות בהסבה.