בערב חג הפסח שעבר עברתי באחת מרשתות המזון הגדולות בציבור שלנו וראיתי ילדה קטנה, היא הייתה בת חמש לכל היותר והיא הביטה בעיניים קרועות בשק התפוחים שניצב על המדף. ראיתי אותה מהססת, מתלבטת ובסוף ניגשת לאמה ומבקשת 'אמא, את מסכימה לקנות שיהיה לנו תפוחים לפסח?'
נכנסים, מסייעים ומקיימים מצות קמחא דפסחא >>
אחר כך ראיתי את האמא. בבת אחת העיינים שלה האפירו. ראיתי אותה מתאפקת לא לבכות, ראיתי אותה מסתכלת לכיוון הארנק ואז לכיוון העגלה ואז לוחשת לילדה בשקט 'אי אפשר, זה יקר מדי'. הילדה לא הוסיפה לדבר, אבל העיניים של האמא נשארו אפורות.
פגשתי אותן שוב בקופה. אמא וילדה וכמה מצרכים בודדים, עם מספר המצרכים המועט כמעט שיכלו לעבור בתור לקופה המהירה. גם את המצרכים הבודדים האמא ספרה אחד לאחד וכשניסתה להעביר את כרטיס האשראי שלה, הקופאית אמרה לה בשקט כי יש סירוב שמופיע מחברת האשראי. היא הביטה אל המוצרים שוב ובשקט בשקט הורידה את חבילת קמח תפוחי האדמה שקנתה ואת הקוטג'.
המבט בעיניים של האמא היה קשה, אבל את מבטה של בת החמש אני לא אשכח לעולם. מבט של ילדה שמבינה מוקדם מדי מה הוא עוני כבד, מבט של ילדה שכבר חוותה את הבושה.
זהו. לא הצלחתי לשאת את זה יותר והבטחתי לעצמי לעשות הכל כדי שבשנה הבאה לא תגיע עוד ילדה עם מבט כזה לקופה.
השנה הבאה הגיעה ואני קיימתי את ההבטחה שהבטחתי לעצמי ומצאתי עצמי מעורב יותר ויותר בקופת העיר, בפרויקט המדהים של קמחא דפסחא שיצרו. ככל שהעמקתי אל תוך הנתונים גיליתי כמה משפחות זקוקות לסיוע באמת ובתמים.
המשפחות לא אוהבות להיות נזקקות, אבל בלעדי הסיוע, הן פשוט רעבות. הורים וילדים שהולכים לישון רעבים.
וככה התוודעתי למפעל העצום הזה.
למעלה מאלף משפחות, למעלה מ-60 אלף תלושים ו-18 מיליון שקלים שיחולקו. מספרים שנשמעים כמעט דמיוניים, כאלה שלא האמנתי שאפשר להגיע אליהם, אבל בקופת העיר לא מוותרים על אף ילד ולא מוכנים שאף הורה ילך לישון רעב, בטח שלא בפסח.
הלוגיסטיקה אדירה. חודשים של הכנות, לילות בלי שינה וימי עבודה מתנקזים לשבוע של לפני פסח שבו מוצאות אלפי משפחות את הכוחות והיכולות לחגוג את החג בצורה המכובדת והמכבדת ביותר. הקופות הפרוסות בכל רחבי הארץ מסייעות בתפעול המבצע כשעל כולן מפקחת קופת העיר, הקופה הגדולה בארץ.
אני יודע שלא לכולם מתאים להגיע ולהתנדב באופן פיזי, אבל אין אחד שלא יכול להיות שותף, אין אחד שלא יכול להגיד לעצמו 'גם אני יכול למחוק מבט עצוב של ילד טהור שכבר נאלץ לטעום טעם עוני, גם אני יכול לגרום לעוד ילד לשאול ארבע קושיות כשהוא יודע שמיד אחריהן מחכה לו סעודה משביעה כמותה לא אכל כבר תקופה ארוכה'. זה בידינו.