החזן מאיר דורפמן משמש כשליח ציבור כבר למעלה מעשרים שנה. בכל מקום בו הוא מופיע, רבים מתפעלים מקולו הנדיר, הצלול והעוצמתי, ומשירתו שמבוצעת באמנות ובמקצועיות רבה. אבל לא רק זה מה שמייחד אותו.
מה שמאפיין אותו בעיקר וגורם לכך שקהל כה רב מגיע לשמוע את שירתו, זה הקשר המיוחד שיש לו עם כל גווני הציבור. הוא מתאר, למשל, את אחת מתקופות הימים הנוראים שעברה עליו: "סליחות ראשונות התפללתי בקהילה ירושלמית ותיקה מאד, עם חזנות של יוסל'ה רוזנבלט בעיקר. בר"ה ויום כיפור הייתי בקהילה מודרנית בצפון מערב לונדון, שמקפידה על כל דקדוקי הנוסח האנגלי, קרוב במקורו למנגינות היקים. בליל 'שבת שובה' עברתי לפני התיבה בקהילה חסידית ישיבתית בשכונת הנדון, שם שרתי ניגונים חסידיים ישנים, שאותם לא הייתי מעיז לשיר בבוקר של אותה שבת - כשהתפללתי בקהילה השייכת ל'יונייטיד סינגוג'..."
האם זה אומר שהנטייה שלך היא לנטוש את החזנות הישנה לטובת מה ש'הולך' היום יותר?
"חס וחלילה. יש מקומות שלא יוותרו על קטע חזנות אחד. כזה הוא למשל הציבור בבית הכנסת הידוע של חובבי החזנות 'שונה הלכות' בפתח תקווה, בו שימשתי בעבר כחזן. אין שם חוכמות ואין קיצורי דרך, הם מכירים כל קטע, ועד שלא תתן להם אותו ככתבו וכלשונו, הם לא יהיו מרוצים. לפני התפילה, ולעיתים אף במהלכה, היו ניגשים אלי ולוחשים על אוזני בקשה שהפעם אבצע את הקטע של קוורטין 'כי בפעם שעברה ביצעת את הקטע בלחן של גלאנץ'. אני זוכר את אחת השנים - יום כיפור בצהרים, סוף תפילת מוסף, הגבאי מכריז על הפסקה של 45 דקות בין מוסף למנחה. אני מרגיש לא נוח - יש הרבה מבוגרים, אולי הייתי צריך לקצר קצת בתפילת מוסף כדי שיספיקו לנוח יותר. ואז ניגש אלי הגבאי ושואל אותי: 'לשם מה מיהרת כל כך במוסף, למה צריך הפסקה כל כך ארוכה?'. בשנה אחרת זכרתי את הערתו ובקשתו, ואז, לאחר שהכריז על 20 דקות הפסקה הוא ניגש אלי שוב. הפעם הגזמתי, חשבתי, אבל זה הרי מה שהם רצו - אני שליח ציבור שמיוצג בבקשותיו ע"י הגבאי. אך הגבאי שוב מפתיע אותי: 'למה צריך הפסקה כל כך ארוכה, היית יכול לבצע גם את הקטע של מלבסקי, ו... מדוע בכלל צריך הפסקה? יום כיפור יש רק פעם בשנה, אין עוד הזדמנויות כאלה!' והוא צדק. שליח ציבור – צריך להיות לפי הציבור ששלחו! כך היה גם בקהילה ששימשתי כחזן בדרום אפריקה, רק בסגנון אחר. הוצאת ספר תורה היתה עניין של 25 דקות או חצי שעה, וכך גם החזרתו, עם קטעי חזנות כבדים, אמנם גם של הימלשטיין, קיבל, ועוד מלחינים דרום אפריקאיים, ובליווי מקהלה, אבל גם כל הקלאסיקה של מזרח אירופה ומערבה".
מנגד, החזן מאיר דורפמן פרץ דרך והרחיב את אהבת החזנות אפילו בקהילות שמעולם לא הזמינו חזנים. בקהילות כאלו הוא ישלב סגנונות, יוותר על אריכות התפילה לטובת היותו שליח כל הציבור, או יבצע קטעי חזנות מקהלתיים כאשר הקהל כולו משמש לו כמקהלה.
"מוכרחים לפתח גמישות" הוא אומר, "חזנים שמרגישים שליחות בתפקידם צריכים להבין זאת, לא להתעקש לשיר חזנות כבידה ומסולסלת בקהילה שמה שמעורר את ליבה הוא ניגונים קלים בקצב שמח. גם אם ליבם שלהם לא יכול לדלג על 'רבונו של עולם' של קוורטין או 'רזא דשבת' של פינצ'יק...".
מדוע לא תתמקד בחזנות המקצועית דווקא, שבה יש לך הצלחה גדולה, ותופיע רק מעל בימות הקונצרטים, או בבתי הכנסת של אוהבי החזנות, כמו רוב החזנים?
"בשולחן ערוך יש הלכות שליח ציבור, לא הלכות חזן. כידוע, המילה 'ציבור' מסתירה בתוכה את ראשי התיבות של: צדיקים, בינוניים ורשעים. כשליח ציבור, אתה לא יכול לכוון רק לחובבי החזנות שבציבור, אתה מחוייב ואחראי כלפי כל שולחיך. מלבד זאת, יש בעיני ערך עליון לכך שיהיו כל היהודים לגווניהם יחד. אני מאמין שהש"ץ צריך להתפלל על כך שהוא יוכל להיות לפה לכולם, ובאהבה רבה לכולם. ראיתי גדולי ישראל החלוקים ביניהם במחלוקות עקרוניות, כיצד הם מכבדים זה את זה, וכיצד הם מכבדים אנשים רחוקים מהם מאד. השכר שניתן לי פה, בעולם הזה, הוא לראות בשיעור או בתפילה שלי גם בחור מישיבת פוניבז', וגם תלמיד מרכז הרב ועורך דין שמתוודע לראשונה למתיקות של 'תוספות' או של קטע תפילה. או למשל, חסיד שמתפלל ושר אתי מניגוני מודז'יץ, ולעומתו פרופסור מאוניברסיטת ת"א שמתוודה אחרי השיעור או ההופעה שהוא מעולם לא למד כי 'לא קנו לי תפילין בבר מצוה, לא ידעתי מה זה'".
תוכל לתת דוגמא, סיפור קטן שימחיש את זה? איך זה עובד בפועל?
"ודאי, הפעם הראשונה שיצאתי לחו"ל היתה כשנסעתי לדרום אפריקה, הקהילה היהודית שם מצטיינת בחמימותה, וזה היה אחד מחסדי ה' - להקל מעט על הקושי הרוחני שהיה לי אחרי שנים רבות שסירבתי לצאת מהארץ, בעזרת החום האנושי. לא הכרתי קודם סגנון של יהודים שכל כך רחוקים מחד, ושיהדותם כה חשובה להם, מאידך. באחת מנסיעותי לשם, לימים הנוראים, הוזמנתי לארוחת ערב משובחת באחוזה ירוקה ויפהפיה, באחד הימים שבין ראש השנה ליום כיפור. ישבתי עם בעל הבית, אדם מאד מעמיק, לכמה שעות של שיחה מרתקת על יהדות ואמונה. התפילה שלי עוררה בו מחשבות על חייו ועל יהדותם של ילדיו. הוא היה כבר דור שני לעזיבת השבת, אביו עוד גדל בחיידר בליטא הלמדנית והתרחק מהדת - לא מכפירה אידיאולוגית, אלא בעקבות קשיי פרנסה. לתמיהתי הרבה על יהודי ליטא הלמדנית שהתרחקו כל כך, הוא הסביר שבתחילה היה קשה למצוא עבודה ללא חילול שבת, ומאוחר יותר הצטרפו הכעסים מימי השואה. אבל עובדה מעניינת: האהבה לדף הגמרא נותרה בעינה. מאז שאביו נפטר - לפני כ20 שנה, מתקיים בבית הזה, לעילוי נשמתו, שיעור גמרא שבועי. קשה להבין מציאות כזו - יהודי שמחובר ליהדותו, אבל שמירת שבת מחוץ לתחום כבר שנים. חזרתי לחדרי באותו ערב נרגש מאד, כתבתי לו פתק עם כמה מילות תודה, והוספתי בערך בזו הלשון: 'אולי אחרי כל כך הרבה שנים הגיע הזמן לחזור הביתה, לסיים את המריבה, לעשות שלום? גמר חתימה טובה. מאיר.' יומיים אחר כך, ביום כיפור, בין למעלה מאלף מתפללים שנמצאים באותו בית כנסת, אני מחפש אותו מעמוד החזן, וקולט אותו בזוית עיני. במהלך כל היממה הוא עומד בפינה שלו, ערבית, שחרית וכו' עד אחרי נעילה, שקוע כולו בתפילה, עם המחזור, הטלית והדמעות..."
כמו הסיפור הזה, יש באמתחתו סיפורים רבים, מכל העולם, על יהודים רחוקים שהחזנות קרבה אותם והדליקה בהם את הניצוץ היהודי. "לכל אחד יש פינה בלב שבה הוא יתעורר" הוא אומר "צריך רק לנגוע בה קלות. החזן צריך רק לעורר קצת את הלבבות, אחר כך הדרך תמצא."
אולי עוד דוגמא אחת?
"שבת אחת התפללתי באחת הקהילות הציוריות בקייפטאון, שכונה מרהיבה על גבעה מעל הים. אתה מסתובב להגיד 'בואי כלה' ונפשך יוצאת מיפי הבריאה וקולות מים רבים של משברי ים. לא היתה לי שם מקהלה, אבל כל הציבור שם הופך להיות מקהלה, זה מושרש שם כבר כמה דורות. אחרי תפילת ערבית ניגש אלי יהודי שאומר לי בהתרגשות: 'אין לך מושג מה עשית לי, זה משהו שלא חוויתי כבר שנים...'. במקצועו, הוא מספר, הוא מוזיקאי מתחום הג'אז, והוא מרגיש שזה קצת קרוב לחזנות, ב'חופש' המוזיקלי. אבל בבוקר אני כבר לא רואה אותו, לא בשחרית, לא במוסף, התפלאתי. גם כל בית הכנסת היה דליל יותר. לתמיהתי הוסבר לי ששם יום החופש אינו שבת אלא ראשון, ואנשים בעבודה. בסעודה שלישית בית הכנסת התמלא וגם אותו יהודי הופיע, שרתי והיה מאד נחמד. לאחר ערבית והבדלה, הוא הזמין אותי אליו הביתה. הוא הראה לי סוכה שהבן שלו בנה וסיפר שהילד מאד מתעניין ביהדות, הוא רוצה ללמוד בישיבה, אבל לא כל כך מתקבל בשלב זה. התארחתי באותה שבת אצל רב הקהילה, כשחזרתי סיפרתי מה ששמעתי מאותו יהודי ושאלתי מדוע הבן לא מתקבל. הרב ענה לי: 'כשאם הילד לא יהודיה, אין לילד מצווה לשבת בסוכה'... המשכתי לשמור על קשר עם אותו יהודי, והוא החל לשאול שאלות ולבקש ממני שאשלח לו במייל כמה שיותר חומר על יהדות. בסופו של דבר הבן התגייר כהלכה, וכיום הוא לומד תורה בירושלים. האבא מגיע כל כמה חודשים לארץ, למשך שבוע, שבו הוא לומד תורה ביחד עם הבן, בישיבה."
האם יש לך התעקשות על המנגינה הישנה גם במקום שאין כבר מסורת, אצל אנשים שאין להם כבר 'מנגינת בית אבא'?
"יש לניגונים היהודיים הישנים, לנוסח המקורי, כוח מיוחד שמעורר את הלבבות. אמנם החזן חייב להתאים את עצמו לציבור, אבל אין הכוונה למצוא חן בעיני הקהל במובן הרדוד. לכל אדם ולכל ציבור יש רצון פנימי, גם אם לא תמיד הוא מודע לו, והחזן צריך לחוש אותו. החזן צריך להאמין שהוא עומד תמיד לפני ה' וכך הוא יוכל להוביל את הציבור וגם לרומם אותו. לאחרונה, הצעתי למחלקת תרבות כלשהי לערוך אצלם מופע חזנות. הם אמרו לי: 'זה לא ילך, יש כאן דתיים בודדים'. 'אבל יהודים יש כאן הרבה, לא? אני מוכן לנסות', אמרתי. הבאתי פסנתרן, היה שם אולם ענק ומפואר, עם פסנתר כנף גדול, אך הם אמרו שזה ייראה מגוחך לעשות קונצרט באולם כזה ל-30 איש. הם החליטו לערוך את ההופעה באולם קטן, עם אורגן, אבל כמה שעות לפני ההופעה העבירו את המיקום לאולם הגדול לאחר שמאות מקומות נתפסו. רובם אכן היו גלויי ראש, אבל כמה ימים לאחר ההופעה חתמו אתי על ארבע הופעות נוספות. הבנתי שניחשתי נכון: יש שם הרבה יהודים – דהיינו, בעלי נשמה יהודית. כל יהודי, גם אם הוא רחוק, יכול להתרגש מניגון יהודי ישן."
אז, לפי דבריך, לחזן יש תפקיד של שליח ציבור גם אצל הציבור שלא מגיע לבית כנסת?
"בדיוק כך."
תוכל לתת דוגמא לציבור לא-שגרתי, מחוץ לבית הכנסת? ושוב, איך זה עובד בפועל?
"כן, אנחנו אחראים להשתדלות, אין נוסחה קבועה. היתה לי פעם מעין הופעת חזנות בערב שבת חזון, באוניברסיטת תל אביב. בכל שנה מתקיימת שם קייטנת קיץ לילדי צפון תל אביב, יקרה, מושקעת ויוקרתית. כחלק מתוכנית המכונה 'הכר את האחר' הזמינו לשם אנשים מכל הסוגים, כמו אמן מוזיקה בדואי, ועוד, והוחלט להזמין גם חזן יהודי, כדבריהם. סיפרתי על השבת, על בית המקדש, שרתי שירים ישראליים ושירים חסידיים וקצת חזנות. שאלתי את הילדים מי אוהב את השבת ולמה, וכל אחד סיפר על מעלותיה של השבת על-פי ראות עיניו. ילדה אחת אמרה: 'אני אוהבת את השבת כי אפשר לדבר עם אבא'. שאלתי אותה: 'מה עושה אבא שלך, ספן? טייס?' 'לא, היא עונה לי, הוא מהנדס בניין במשרד פה בתל אביב, אבל הוא עובד מאד קשה וחוזר הביתה מאוחר. גם אם עוד לא הלכתי לישון כשהוא מגיע, כבר אין לו זמן וכוח לדבר אתי, אבל בשבת כולם בבית והוא מספר לי סיפור, מקשיב, זה נורא כיף'. ואז, מתפשט חיוך על פניה, והיא מוסיפה: 'אבל עוד מעט יהיה לי ממש כיף, ההורים שלי מתגרשים, אז יהיה לשניהם זמן בשבילי. ככה חברה שלי אומרת, אם אמא שלה לוקחת אותה ללונה פארק, אז אבא שלה לוקח אותה לטיול בחרמון, ואז אמא שלה לוקחת אותה לטיול בחו"ל'... חשבתי אחר כך עד כמה כל ציבור זקוק לחזן, לשליח ציבור, גם 'העם שבשדות'. אולי כשהיא תגדל היא תזכור שפעם בא איזה חזן לקייטנה הזאת, ושר ודיבר על עוד משמעויות לשבת, סיפר גם על שבת אחרת..."
בשנים האחרונות סייע החזן מאיר דורפמן לאחיו, אריאל דורפמן, בהקמת המרכז לתרבות ורוח - 'המקום', ברחוב ברנר 5 בתל-אביב. 'המקום' נוסד על מנת לחזק את הערכיות, לתת ביטוי לנשמה ולרוח היהודית גם בלב תל אביב, במקום שרבים לא יודעים כמעט דבר על יהדותם. לתת להם טעימות, מושגים ביהדות, גישה למקורות. לאורך כל השנה נערכים שם קורסים, הופעות, סדנאות ומפגשים, והכל באווירה פתוחה, מקבלת, נעימה ומעוררת השראה. בתחום המוזיקה, למשל, מתקיימת שם סדנה של אביתר בנאי למוזיקאים, שבאים גם כדי להעמיק את מקורות ההשראה שלהם מתוך מקורות היהדות. ובמקביל - סדנה דומה לנשים ע"י אתי אנקרי.
תל אביב היתה תמיד מרכז של חזנות. בבתי הכנסת הענקיים, שהיום הולכים ומתרוקנים, כיהנו בעבר חזנים ידועי שם. האם פעילותך בתל אביב קשורה גם לעניין החזנות?
החזנות לא תחזור היום בתל אביב למה שהיתה שם פעם, באותו הסגנון. אבל יש בת"א ציבור גדול שמרגיש בור לגמרי בכל מה שקשור ליהדותו, והוא צמא לשמוע, להכיר ולחוות. בשנים האחרונות אני מקדיש זמן רב להתפלל עם האנשים הללו, לשיר איתם, ללמוד איתם. כשם שהיום תפקיד ראש הישיבה או הרב השתנה ממה שהיה בדורות הקודמים, כך גם תפקיד הש"ץ השתנה והתרחב בדורנו. השירה היא כלי נפלא לקרב לבבות. יש לי שיעורים ומפגשים שצמחו מתוך החזנות והשירה, שבהם יהודי בן 30 יכול לשמוע בפעם הראשונה בחייו את סיפור יוסף ואחיו, להתוודע לעומק תורת הנפש שבכתבי המהר"ל, ר' צדוק הכהן וגם בדף הגמרא. בפעם הראשונה הוא פוגש תורה שיש לה מה לחדש לו גם בזמן המודרני, ושיש בה הדרכה להתלבטויות היום-יומיות שלו. הוא פוגש חוכמה יהודית עתיקה ומופתע לגלות שהסבא רבא שלו ומעלה לא היה כל כך טיפש, כפי שאמרו לו. ליבו נפתח להכיל ולאהוב את זה, וזה הרבה בעזרת היכל הנגינה היהודית.
ולמה דווקא תל אביב?
"נכון, לאו דווקא, כל מקום. אבל תל אביב חשובה בעיני, משום שהיא העיר המובילה והמשפיעה במדינה - אנשי התרבות, התקשורת, הכלכלה, הפוליטיקה, כולם שם. ומעניין שדווקא שם קיים צמא כה גדול להכיר ולדעת יותר ויותר על המקורות שלנו."
הוא מספר דוגמא קטנה כדי להמחיש כיצד זה פועל: "בשנה הראשונה להקמת 'המקום', חשבתי לערוך לימוד בליל שבועות והתלבטתי אם יגיעו אנשים בעקבות הפרסום. יצאתי לרחוב כשבועיים לפני החג וערכתי סקר פרטי, עצרתי כעשרה יהודים ושאלתי שאלות כמו: 'מה אתה יודע על חג השבועות? מהו, מה משמעותו, מה חוגגים, מתי, מהם מנהגיו, משהו?' רק אחד מהם ידע משהו, והשיב: 'כן, בודאי, אוכלים עוגות גבינה'. המסקנה שהתבקשה הייתה שאין טעם לנסות, אבל הוחלט בכל אופן לנסות נגד ההיגיון, אחי הוא ירא שמים אמתי ובעל-אמונה גדול. להפתעתי, באו לבסוף כמה עשרות אנשים ונשארו עד חצות. בשנה שלאחר מכן, לקראת שבועות, הכנו תוכניה יומרנית עם הרצאות ושיעורים לכל הלילה, בשילוב שירי חג. לסוף הלילה רשמנו סיור בעקבות חצרות אדמו"רים בתל-אביב, ולאחר מכן תפילת שחרית. התוכניה היתה רשמית בלבד, רק למקרה רחוק שיבואו וירצו להשאר, אך האמנתי שאף אחד לא יישאר מעבר לאחת בלילה, ולכן במקביל סיכמתי עם בית כנסת תל אביבי על חזנות שלי שם בבוקר החג. מה שקרה בפועל הפתיע אותנו, באו מאות אנשים, נשארו כל הלילה וחלקם אף המשיך לתפילת שחרית ומוסף לראשונה בחייהם. כמה משתתפים שאלו אותי בכניסה, בתחילת הלילה: 'מה זה בכלל תיקון ליל שבועות?' - הם באו פשוט מתוך סקרנות. ראיתי מישהו יושב בתמימות רבה עם מחשב נייד ומסכם, ברור לי שהוא לא שמע מעולם על דיני 'יום טוב'. סיימנו בבוקר את הסיור, בבית המדרש של האדמו"ר מהוסיאטין זצ"ל, בניגון, סיפור ולימוד, ותפילת שחרית. אין מילים שיוכלו לתאר את האווירה המרוממת באותו בוקר של חג מתן תורה. כשעלה השחר, עבורי רק התחיל היום, עוד הייתי צריך להתפלל שחרית גם בתפילה המאוחרת, עם חזנות לזקני תל אביב - ציבור שונה לגמרי, שרוצה עוד ועוד קטעים, הרי חג היום!..."
לאחרונה הוציאה חברת גרינטק מארז של שלושה דיסקים עם קטעי חזנות של החזן מאיר דורפמן. אוסף זה מכיל בעיקר הקלטות מתפילות והופעות חיות, עם המקהלה בדרום אפריקה ומקהלת הגברים "רמתיים" מירושלים.
האוסף נקרא 'מתפללים', או 'davening' באנגלית. קצת מוזר, שם פשוט, בלי תחכום. מדוע?
אחת מהסיבות שמנעו ממני להוציא דיסקים בעבר, זה ההבדל הגדול שבין תפילה, או אפילו הופעה חיה, לבין הקלטה מלאכותית באולפן. הקלטתי הרבה באולפנים, והתוצאה אף פעם לא התקרבה לאיכות שבתפילה או הופעה. חסרה שם הרגשת הקדושה, שליחות-הציבור, השראת השכינה. זה לא חייב להיות כך, אבל ככה זה אצלי. למרות שהוצאה לאור של הקלטות חיות דורשת יותר עבודה טכנית, התוצאה מרגשת יותר - וזה העיקר בחזנות. שם האוסף, 'מתפללים', מעביר את המסר שהעיקר בחזנות זה התפילה, העמידה לפני ה', ושצריך לעשות כמה שיותר להחזרת החזנות לתפקידה המקורי. בעקבות שמיעת הדיסקים קיבלתי הזמנות לקהילות רחוקות בעולם, גם לקהילות שאינן חובבות חזנות, ואפילו כאלה ברמה דתית נמוכה מאד, וזו הוכחה עבורי להצלחה של הכיוון הזה, שיהודים מחפשים את הנשמה שבחזנות. יהי רצון שנזכה, אני וכל החזנים, להיות שלוחים לזה.
אגב, זכיתי ללמוד חזנות אצל החזן חיים אליעזר הרשטיק. פעם הוא סיפר לי שהוא שאל את החזן שלמה רביץ ז"ל – במה הארכת ימים? (כידוע, הוא ניצח על מקהלתו גם בגיל 98), והוא השיב שזה בזכות העובדה שהוא לא הקליט תקליטים מעולם. החזן הרשטיק אמר לי שהוא הלך בעקבות מורו, ולא הקליט כלל, עד ששאל פעם על כך את הגרש"ז אויערבך זצ"ל, והוא ביטל את הדבר מכל וכל, באומרו: 'רבנים משאירים אחריהם ספרים עם חידושי תורה, חזנים משאירים אחריהם תקליטים עם קטעי חזנות'."