היקום הזה הוא סוד. סוד גדול שמתגלה לאט לאט בעולם, בקצב שנכון לו.
לכל אחד יש סוד שהוא שומר עמוק בלב, 'מכמס' אותו בפנים, ובזמן המתאים מתחיל לשחרר את התפיסה החזקה שלו, עוד קצת ועוד קצת, עד שהסוד הופך לחלק מההוויה הקיומית. וזהו, עכשיו הסוד איננו סוד - הוא שייך לכולם.
בשנה האחרונה אני עובד על האלבום הבכור שלי והספר. מאות שעות של הרהורים, שינויים קלים, שינויים גדולים, ועוד מילה כאן ושם, ופחות תו שם וכאן.
הדרך אל היצירה הסופית היא לא נודעת, כמו סנה בוער מרחוק בסוד יוקד, בזמן שאתה עומד במדבר ומשתהה, איפה הלהבה הבאה תשתלהב, אילו צבעים יפרצו החוצה, ומתי העולם כולו יבער יחד, עולם בוער שאיננו אוכל.
ופסיעה אחרי פסיעה אתה צועד אל עבר הסנה ומשיל. בתחילה את נעל שמאל כשהגיע הזמן שלה, ובאמצע את נעל ימין כשהגיע הזמן שלה - ככה היא הדרך אל הסוד, חייבת להרגיש את הקרקע בלי מפריעים.
ואורו של הסנה מתחזק בכל צעד, והגיעה העת לפשוט הכל, כי אי אפשר לגעת בסוד של עצמך, כשאתה עוטה על נשמתך לבושים שאינם אתה.
וכשכבר אין לאן לצעוד, הגיע הרגע להכנס אל תוך הסוד הגדול - היצירה עצמה, ה'שלמות של הרגע'.
---
יש משהו נשגב בהכרת הסוד שלך, מין התרוממות רוח מופלאה, שמתנשבת בהוויה הפנימית ב'שוב ושוב', קוראת לך באלף שמות שלא הכרת קודם. ועדיין, הסוד הוא שלך, אתה בוער בו, והעולם לא יודע איך לבעור איתך יחד.
יש משהו מיוחד ביצירה - כל עוד היא סוד, כלומר, כל עוד שלא הוצאת אותה לאוויר העולם היא שלך, אתה יכול לשחק בה, ללטש אותה, ולהכניס בתוכה עוד כוונה. ברגע שהיצירה בקעה מתוך ביצת הסוד אל העולם, היא כבר לא שלך, היא שייכת לעולם. מעתה היצירה היא סוד שנלחש בכל קצוות השמים כמות שהוא - אי אפשר לשנות, ואסור לשנות.
---
עכשיו אני שם, רגע לפני הגילוי של הסוד הבוער, השלב הקשה ביותר, אש שורפת אש - המאבק הגדול בין שני כוחות מנענעי נפש: כח הגילוי וכח ההסתר.
ובלילות, על הכבישים המהירים אחרי אירוע, אני מחפש את שולפי היד, נוודי הטרמפים שמבקשים רק להגיע לאנשהו, מבקש להפוך אותם על הדרך לשותפים בסוד שלי, לפני שהוא הופך לסוד של כולם, רגע לפני שכבר אי אפשר לשנות כלום.
פעם זה חייל שרק רוצה להגיע לבסיס, והדרך שלנו מתערבלת יחד בחיבור של שני חלקים קטנים, מתוך האינספור שמכיל האחד השלם. "אני לא מבין במוזיקה, אבל כדאי לשנות את ההתחלה", הוא אומר על אחד השירים, וכשאני מסביר שאנחנו כבר ביום התשיעי של הבריאה, ועוד רגע שבת, הוא מבין ומבקש שאשלח לו, כשתגיע השבת לכולם.
פעם אחרת זה בחור צעיר, שטטן כבישים, מצית סיגריה בין שיר לשיר ומציע לעשות קולות שניים או אולי אפילו דואט, "זה ישדרג את האלבום לגמרי". ושוב אני מנענע בראש ולוחש לו, "האלבום עדיין לא מוכן לזה".
ובפעם האחרונה ממש, נימה וחצי משבת וינפש, אני ארד אל הים המלוח, ובדרך אעצור לעצמי שתקוע באחת התחנות שבדרך, אינני יודע עדיין איזו. ואחרי שיכנס אני אפעיל את האלבום השלם, מתחילתו ועד סופו, ובנסיעה ההררית שנינו נשתוק, מקשיבים יחד לסוד שלנו, ואף אחד לא יציע כלום, ואף אחד לא יסביר, עד שיסתיים האלבום.
כשיסתיים האלבום כנראה נראה את הים העמוק מצד שמאל, ונעצור לכמה דקות להסדיר את פעימות הנשמה, ונסובב את הרכב לכיוון ירושלים בדממה, הגיע הזמן לספר לכולם את הסוד.
העולם הוא סוד בוער, ושחרור אחרי שחרור, נדידה אחרי נדידה, אנחנו מגלים אותו ואותנו.