אתמול בלילה השתתפתי ברדיו במצעד עשרים וחמשה השירים הגדולים של הרב'ה הגדול - שלמה קרליבך, לכבוד יום היארצייט השלושים. 3 שעות של האזנה ודיבור, האזנה ודיבור.
בכל שנה מחדש פונים אלי אנשים שמתעסקים בתקשורת ומבקשים לדעת - מהו השיר של קרליבך שאני הכי אוהב. ובכל שנה, בלי להתחכם אני עונה שהתשובה, כמובן, תלויה ברגע הנוכחי.
אתמול במצעד הארוך, תוך כדי שאני והמגיש השני מסכימים בינינו שישנם 50 שירים לפחות, שאמורים להיות במקום הראשון, ניסיתי להבין גם את מאחורי הקלעים של בחירות מסוימות.
---
ככל שהעולם הופך לגלובלי יותר, עניינים מסויימים מקבלים התעלמות הולכת וגוברת. המושג קדושה כמעט וכלה מן העולם, 'ארץ נבחרת' הופכת לסיפור עם ישן, וליום השביעי אין שום מקום במרוצת השניות המטורפת של העולם.
אנשים אוהבים לחשוב על עצמם כבעלי מחשבה, ככאלו שהשכל הוא נר לרגליהם, אך למעשה המוביל הגדול הוא הלב. אחרי שהלב מקבל מקום - אפשר לבנות יסודות לוגיים. שבת, ארץ ישראל-ירושלים, עם ישראל ותורה הם עומק העומקים, אבל אם ננסה להעביר לנו ולילדים שלנו חוקים מוזרים, ותפיסות שעוברות מן העולם, אין שום סיכוי שנצליח.
הניגון 'גוד שבעס גוד שבעס' אמנם לא נחשב כניגון של ממש, אך בעיניי הוא מייצג את העולם החדש ששלמה ניסה להעביר הלאה.
כשמישהו אומר לי על השבת שהיא תענוג, ואני מרגיש שהיא סבל, לא משנה כמה הסברים הוא יתן - אני עדיין ארגיש את הסבל. ככה הן רגשות, אי אפשר לשכנע אדם להרגיש משהו.
אבל יש דרך אחרת, אוהבת, מחבקת ומלאה בחמלה - דרך הרגשות. במקום להסביר לשני מה הוא צריך להרגיש - תנסה לתת לו טעימה ממה שאתה מרגיש, מהגעגוע העצום שיש בתוך עצמך. ואולי כן ואולי לא. אבל אין דרך אחרת, לא משנה כמה ספרים תכתוב.
הניגון גוד שבעס פותח מקום חדש בעולם, מקום של אהבה ורחמים - נכון, יש בשבת גדרים וחוקים מורכבים, אבל אפשר להרגיש את השבת בפנים, להתמלא באור שונה ממה שהכרנו קודם.
ככה גם לגבי 'הנשמה לך', הניגון המיתולוגי של אמצע אלול - ההתחלה של הסיבוב הסליחתי. אדם שמגיע מגועגע, ומלא ברגש אנושי, יכול לקבל את יום הכיפורים בלב פתוח, ברצון ובהכנה גדולה.
אפשר להמשיך ככה משיר לשיר, בסופו של דבר הרעיון חוזר על עצמו - אחי, אבי, בני, רבי, נגן את הלב שלך, אל הלב של האדם השני, תנסה להרגיש אותו, אח"כ הכל הופך לאינסופי.